אומרים אהבה יש בעולם

אפשר היה לספק המון משלים על אהבה טהורה לספורט מעולם הג'ודו, אבל זה לא היה אומר כלום לאיש. לכן בחרתי בלארי בירד. אולי תתפלאו, אבל לא בחרתי בו בגלל האליפויות וימי הזוהר, אלא דווקא מפני שאני זוכר אותו מסיום הקריירה, ממש לקראת הסוף. הזיכרונות הכי חזקים שלי מהקריירה של בירד הם דווקא משלהי הקריירה שלו, כשתמיד היה עולה לשחק עם כאבים מטורפים בכל הגוף ובעיקר בגב, ולמרות זאת היה מנהיג את הקבוצה מהספסל ונותן את כל מה שיש בו גם במעט הדקות שבהן הוא כבר כן שיחק. ספורטאי מנצח צריך לדעת להתמודד עם פציעות וכשפחות הולך, וכאן באמת נמדדה האיכות שלו כאחד הגדולים בהיסטוריה. כמובן שגם ובעיקר בג'ודו פציעות הן חלק בלתי נפרד מהעניין, ולצערי יש לי ניסיון עשיר בנושא. עליתי להרבה קרבות עם פציעות שונות, כמעט בכל מידת חומרה אפשרית, ומי כמוני יודע מה זה להתמודד עם כאבים ומול יריב שמכיר את זה ומנסה לנצל כל נקודת תורפה שלך. מנקודת המבט שלי, להצליח כשהכל זורם והולך טוב זה דבר אחד וקשה כמובן, אבל האהבה הטהורה והתשוקה האמיתית לספורט נמדדות כשהגוף מתקשה להתמודד והכאבים גוברים. ספורטאים שנלחמים בזה הם הכי גדולים בעיניי, לכן גם בחרתי בלארי בירד ודווקא של סוף הקריירה.

לאורך ההיסטוריה, אין הרבה אנשים שנגעו בכל כך הרבה נפשות כמו לאנס ארמסטרונג. האישיות שלו והדרך שבה הוא הראה שעל כל דבר אפשר לגבור, זה משהו שהוא פשוט מעבר לכל יכולת תיאור. אין אדם בעולם שהצליח לתת תקווה לכל כך הרבה חולי סרטן. בהשראה שהוא העניק להם, הוא לא רק הוכיח שאפשר להשתקם, אלא גם לגבור על מתחריו במירוץ, מה שהפך אותו לספורטאי גדול מהחיים. באופן אישי, גם לי הוא שימש גם דמות לחיקוי. אני שכלתי את בני הבכור ולרגעים לא חשבתי שאוכל לחזור ולתפקד, אך הסיפור של ארמסטורנג החזיר לי את הכוחות שאבדו לי. הבנתי שקשה אבל בהחלט אפשרי להתמודד ולהמשיך גם אחרי הגרוע מכל. אני חושב שלכל אדם ייעוד בחיים והוא לא רק עבור גופינו ונפשנו. אנחנו גם מחויבים לקהילה שגידלה אותנו. הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה אנשים שישפיעו לטובה כפי שעושה ארמסטרונג.

הבחירה שלי הייתה מאוד קשה, מפני שיש הרבה ספורטאים שאני מעריך ואוהב, אבל אם יש מישהו שהוא מעל כולם זה יוסאין בולט. בגלל הביטחון העצמי, הוא יודע מה הוא עושה ויודע לעשות את זה הכי טוב בהיסטוריה. הוא מגיע לתחרויות החשובות עם הרבה ביטחון עצמי וכיף לראות ספורטאי שכל כך משוכנע בעצמו. לי זכורה בעיקר החוויה האישית ממנו. אחרי שסיימתי את התחרויות שלי באולימפיאדה האחרונה, נסעתי לראות אותו ב-4X100 שליחים וזה היה בלתי נשכח. הוא היה הרץ השלישי של ג'מייקה ואחרי שהוא העביר את המקל לבא אחריו, הוא המשיך לרוץ עוד קצת מכוח האינרציה ועבר ממש לידי. ברגע כזה אתה רואה עליו את השמחה, האהבה והתשוקה אמיתית לספורט. אתה רואה שהוא נהנה ממה שהוא עושה. לפעמים יוצא לך לראות ספורטאים מנצחים, אבל נראים כאילו הם עושים טובה שהם בכלל מרימים את היד להגיד תודה. אצלו זה תמיד ריקודים וחיוכים, ותענוג לראות את זה. לשמחתי, פגשתי אותו גם באופן אישי והצטלמתי איתו בכפר האולימפי. פשוט מדהים להכיר את האיש ולראות את הכריזמה שהוא מקרין כלפי חוץ. קראתי פעם כתבה על אורחות החיים שלו וזה היה כל כך לא מפתיע מבחינתי שהוא חי בסגנון אחר לחלוטין מהרבה ספורטאים. אתה פשוט רואה את זה על הבנאדם. אם יש משהו שלמדתי ולקחתי ממנו זה לנסות תמיד ליהנות מהספורט, גם כשקשה. אני מאמין שאם אתה עושה דברים מאהבה ומייצג את המדינה שלך באהבה, אז אתה גם תצליח.

מכל הספורטאים שיצא לי לראות בחיים, זידאן הוא המייצג המושלם לאהבה אמיתית לספורט. מעבר לעובדה שהוא אחד הכדורגלנים הטובים שנראו אי פעם, זיזו נתן משמעות חדשה למילה ווינריות. לא ראיתי שחקן שכל הזמן רוצה לנצח, וזה אחרי שהוא השיג את כל התארים האפשריים. הוא אף פעם לא היה שבע. העובדה שסיים את הקריירה בנגיחה לפניו של מטראצי לא מורידה את ההערכה שלי אליו בכלל, אלא רק מבליטה את הטירוף שלו לניצחון. אני זוכר שבמהלך משחקים אפשר היה לראות חיוך על פניו, חיוך שהראה בדיוק עד כמה הוא נהנה מהמשחק ומצד השני היו התפרצויות של טירוף כמו נגד מטראצי. כל הדברים האלה מוכיחים כמה הוא היה משוגע לניצחון ואהבת המשחק שלו היא טהורה.

הכרתי הרבה אנשים שמתעסקים בספורט. עם פחות אהבה, הם עשו את זה גם בכלל לא רע. מן הסתם, אם אתה אוהב את זה, אתה תעשה את זה יותר טוב. כשאני חושב על מישהו שמסמל את האהבה לספורט, זהו רוג'ר פדרר. אני מאוד מזדהה איתו. קודם כל בזה שהוא מאוד תחרותי, אבל עם זאת שומר על הרבה מאוד כבוד למשחק, מצליח לשמור על המינון הנכון ובמקום הנכון. הקוליות שלו והווינריות, אלו דברים שמאוד מחברים אותי אליו. עדיין אפשר לראות את הרצון העז שלו לנצח באופן שבו הוא מביע רגשות, אך בו זמנית נותן כבוד ליריבים שלו. זה פשוט מדהים. על פניו הוא קר רוח, אבל מי שעוקב אחריו, ויצא לי לעקוב אחריו לא מעט, אז היו גם רגעים בהם הוא נתן לרגשות להתפרץ. הוא שומר על כבוד למשחק ובגלל זה קל יותר להתחבר אליו. הוא אוהב את המשחק כל כך, שזה מתפרש לפעמים כקוליות. דווקא בגלל שהוא נמצא הרבה שנים בטופ ומצליח להביא את עצמו כל הזמן לשיאים חדשים, מפה הוא חושף את האהבה לספורט ברמה הכי גבוהה שקיימת כיום.

בשבילי מי שמסמל את האהבה לספורט יותר מכולם הוא מייקל ג'ורדן. היו אנשים לא מעטים ב-NBA שיכלו לעשות את מה שג'ורדן עשה הן מבחינה אתלטית והן מבחינה מקצועית. אבל הנחישות שלו, הרצון האינסופי שלו, שהתבטאו במבט שלו בעיניים, לעשות את זה בכל יום, הם לא רק עניין של כישרון. אלו דברים מעבר לזה. אחד הדברים שמעבר לזה הוא האהבה לספורט. אני תמיד אומר לשחקנים שלי, ומשתמש בזה כשאני מאמן נבחרות וקבוצות, שמייקל ג'ורדן הוא הגדול מכולם, לא רק משום שהוא שיחק הכי טוב, אלא גם בגלל שהוא ידע לאהוב את המשחק כל הזמן. גם היום, כשמייקל נמצא בתחום הניהול ב-NBA, אתה רואה שלאיש הזה זורם בדם כדורסל, העסק עדיין בעורקיו. אני נמצא בקשרי ידידות עם ג'ו דומארס, מדבר איתו די הרבה ומתייעץ איתו לא פעם, ואתה רואה איך האנשים האלה אוהבים את מה שהם עושים. אחרי שהם היו סופרסטארים ושחקני היכל התהילה, הם עדיין רוצים להיות קשורים לענף הזה גם אחרי שהם פרשו. מה זה, אם לא אהבה?