פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        השיבה לבלומפילד

        הזיכרונות המתוקים מחודש המונדיאל המרגש רק מגבירים את הסלידה מהכדורגל הישראלי. אחרי חוויית הגביע העולמי, ככה נראית החזרה לביצת הכדורגל המקומי

        החזרה לבלומפילד לוותה בחששות כבדים. בתור חובב כדורגל שזה עתה שב ממסע מופלא לדרום אפריקה, השיבה לקלחת המקומית נתפסה כשינוי קיצוני מדי. ההתלבטות העיקרית הייתה האם לחזור כבר למשחק הראשון, לאותו אירוע זניח במסגרת סיבוב המוקדמות של הליגה האירופית, או שמא להמתין מעט, לדחות את הקץ, להותיר בראש את הזיכרונות לעוד כמה ימים ולא לבטל אותם במחי חוויה אחת של כדורגל מקומי. "עוד לא", אומר לי הקול, "חכה קצת, אתה עוד לא מוכן", אך המומחים ובעלי הניסיון הזכירו שוב ושוב את משל הטייס, זה שאוסר על הסובל מטראומה לאפשר ל?פ??חד להדהד בראש, וכופה עליו לצלול מהר ככל האפשר למים העמוקים לפני שיהיה מאוחר מדי. וכך, בלב כבד, אחרי היסוסים ארוכים ולבטים לא פשוטים, מצאתי את עצמי בשער 13, בערב לח במיוחד של חודש יולי, צופה במשחק כדורגל בין מכבי ת"א למוגרן, שמונה ימים בלבד אחרי שצפיתי בדרבן באלופת העולם העתידית ספרד משפילה את גרמניה. ספק אם אנשי חז"ל היו חובבי כדורגל, אך בוודאי לזה התכוונו כשדיברו על המעבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

        הסמטאות הצרות של יפו והחניה באזור המוסכים עוד העלו איזשהו ניחוח של עולם שלישי, וגם חבורות הגברים המאסיביות הזכירו שגם פה מדובר בחוויית כדורגל זכרית, אך בזה מסתכמות נקודות הדמיון. האוויר הקריר של יוהנסבורג וקייפטאון הפך לחום מעיק ובלתי נסבל, פניהם הנרגשים של תיירי הכדורגל בדרום אפריקה פינו את מקומם לפרצופים מדוכאים ואומללים, וכל סערת הרגשות שמעניקה החוויה החד פעמית של המונדיאל התאדתה כלא הייתה והפכה לייאוש שגרתי ומדכדך. על אף שמדובר היה במשחק הראשון של העונה, קשה היה לזהות תכונה מיוחדת. התחושה הייתה כאילו היינו פה מאז ומעולם, כאילו לרגע שוחררנו מהכלא הישראלי וזכינו לטעימה קטנה באושר, ואילו עתה נגזר עלינו לשוב לחיינו באותו תא קטן ועלוב.

        ברוכים הבאים

        זה התחיל בתור הקטן לבדיקות הביטחוניות, הרבה לפני הכניסה לשערים. הטור הארוך והאדיב שאפיין את ההמתנה לכניסה לאצטדיוני דרום אפריקה, זכה לגרסה ישראלית המוכרת, זו שמאופיינת בצוואר בקבוק לוחץ, נטול נימוס או דרך ארץ. מיד לאחר מכן הגענו למושבינו המסומנים, רק כדי לראות שהם כבר תפוסים. "למה אתה בא רק עכשיו?", נזפו בנו בשיא הרצינות אלה שתפסו את מקומותינו. יש לציין כי אין מדובר בטיפוסים מפוקפקים בעל מראה מאיים, אלא אוהדים נורמטיביים, ישראלים מן השורה שנראו בהמוניהם בדרום אפריקה, אך אין סיבה להלין: גם שם הם מילאו אחר הכללים, וגם פה הם מממשים את מנהגי המקום. כמובן שהסדרנים גיחכו באופן מופגן לטענותינו, וכשנזכרים בהתנהגותם האדיבה של הסדרנים המקומיים בגביע העולמי, הרי שאנו מקבלים פרופורציות חדשות למונח "עולם שלישי".

        למרות זאת, ההבדל האמיתי בין החוויות לא טמון בתנאים הלא נוחים או במתקנים המיושנים, אלא בתחושה הכללית. מי שמחפש קלישאה נוסח "משחק בגביע הטוטו נגד נתניה מרגש אותי הרבה יותר מכל משחק בין מקסיקו לצרפת", נמצא בכתבה הלא נכונה. הציפייה שהמעורבות הרגשית תגביר את ההנאה התבטלה מהר מאוד. המחשבה כאילו הקשר העמוק שיש לי עם קבוצתי יעורר בי תחושות שאי אפשר לחוש כאוהד ניטרלי התבררה כשטותית. קסמיו הייחודיים של הכדורגל המקומי חמקו מעיניי. אומנם אין תחליף ליריבויות המקומיות, אך ממתי מהללים מרמור? מדוע נוהגים לדבר בשבחם של הזעם והנרגנות שמאפיינים את יציעינו? אין כל רומנטיקה באוהדים כעוסים וחסרי סבלנות, אין שום קסם ברטינות ובהפגנת חוסר שביעות רצון (אגב, יש לציין כי באופן יחסי לאוהדי מכבי ת"א, הייתה בבלומפילד אווירה מלאת פרגון ואהבה). לפתע הסטריליות המושמצת של המונדיאל, שכביכול יוצרת סוג של אפאטיות, נראתה מבורכת. הקשר בין אהבת כדורגל לאהדת קבוצה מעולם לא נראה רחוק כל כך.

        אוהבים כדורגל

        אם יש דבר ברור שהמונדיאל האחרון הזכיר לכולנו, זה עד כמה אוהבים כדורגל בישראל. אלפי ישראלים השקיעו ממיטב כספם בשביל הזכות לקחת חלק באירועים. מיליונים צפו במשחקים באדיקות והתמסרו אליהם בהנאה. מי שיוצא לו לבקר מדי פעם במשחקי צמרת באירופה, מזהה שם יותר ישראלים מאשר מכל מדינה אחרת. אין פלא שרבים וטובים מוכנים להשקיע אלפי דולרים בנסיעה למשחקי חג המולד באנגליה אבל חושבים פעמיים לפני ששולפים 100 שקל למשחק ליגה. עכשיו טראומת המונדיאל ממחישה את זה בצורה אפילו ברורה יותר: לא כל כך כיף לראות כדורגל בישראל.

        (גילוי נאות: הכותב עשה מנוי למשחקי קבוצתו גם העונה, כפי שעשה ב-20 השנים האחרונות).