דמותו של מארק ואן בומל מעוררת ויכוחים קשים בקרב פרשנים ברחבי העולם. מצד אחד, אין ספק שהקשר האחורי הכתום הוא מנהיג מלידה - לא סתם הוא הפך לזר הראשון בהיסטוריה שמונה לקפטן באיירן מינכן. על איכויותיו כשחקן אין עוררין. ואן בומל יודע לא רק לחלץ כדורים, אלא גם לבנות התקפות ולשתף את חבריו בשני האגפים.
המסירות שלו בדרך כלל מדויקות, הוא שולט היטב בקצב המשחק, והצטרפותו להתקפה עשויה להיות קטלנית. במונדיאל הנוכחי הוא אמנם מתעסק בעיקר בחלק ההגנתי, אך בתקופת השיא במדי איינדהובן, עם חוס הידינק על הקווים בעונת 2004/05, הבקיע ואן בומל לא פחות מ-17 שערים בכל המסגרות, וסחב את הקבוצה המבריקה שלו לחצי גמר ליגת האלופות.
מצד שני, מואשם ואן בומל לא פעם בהיותו שחקן מלוכלך. הוא מאיים על שחקני היריב, נכנס בהם בעוצמה בלי חשבון, וגורם להם להיות בחשש תמידי כאשר רגליו ומרפקיו נמצאים בסביבה. במהלך שהוביל לשער היתרון המרהיב של ג'ובאני ואן ברונקהורסט בחצי הגמר מול אורוגוואי, נכנס ואן בומל בתיקול פראי מאוד ב-ואלטר גרגאנו, שלא זכה לתגובה כלשהי מצד השופט.
למעשה, בדרום אפריקה קיבל ואן בומל יד חופשית להפיל כל שחקן שזז מבלי לקבל כרטיסים. ההולנדי הקשוח בדרך מסיים כל עונה עם מבחר גבוה של צהובים ואדומים, אך זה לא מטריד אותו במיוחד. עם הזמן הוא רק הופך להיות אלים יותר, כי נסיונו העצום מלמד כי זה הסגנון שמביא להצלחה, מה גם שבגיל 33 הוא כבר לא השחקן המהיר ביותר על הדשא. כאשר השופטים בדרום אפריקה נותנים לו יותר מדי כבוד, הוא יוצא מורווח אפילו יותר.
קבלן תארים
ואן בומל הוזנק לקבוצת הבוגרים של פורטונה סיטארד הקטנה בגיל 16, אך מעולם לא נחשב לילד פלא. בזמן שפטריק קלייברט, כמעט בן גילו, הבקיע את שער הניצחון בגמר ליגת האלופות ב-1995, שולב ביורו 1996, והיה אחד הכוכבים במונדיאל 1998, כולל שער בחצי הגמר מול ברזיל, ואן בומל עדיין היה בסך הכל שחקן אלמוני בקבוצת תחתית בליגה ההולנדית. רק המעבר לאיינדהובן ב-1999, כאשר היה בן 22, שידרג את מעמדו, והחל לצבור תארים במהירות מסחררת.
עד כה הוא זכה בארבע אליפויות הולנד בשש שנותיו באיינדהובן, אליפות ספרד וליגת האלופות בעונתו בודדת בברצלונה ב-2006, וגם בשתי אליפויות ושני גביעים בגרמניה במדי באיירן בארבע השנים האחרונות. כפי שאפשר לראות, ואן בומל שומר אמונים לקבוצותיו ואוהב יציבות תעסוקתית, אך בקאמפ נואו הוא לא הצליח להישאר יותר משנה, למרות שגילה יכולת טובה ברוב משחקיו, ואפילו פתח בגמר ליגת האלופות מול ארסנל.
פרנק רייקארד, שלא זימן אותו לסגל הולנד ביורו 2000, היה זה שהחתים אותו בבארסה, ורצה לתת לו הזדמנויות רבות, אך הבין שהקהל הקטלאני לא מאוהב בסגנון הברוטלי של ואן בומל, ההולנדי נמכר למינכן כדי להיות יורשו של מיכאל באלאק, מנהיג וכסחן לא פחות ממנו, ועשה זאת על הצד הטוב ביותר. הוא אפילו נבחר לשחקן המצטיין של הקבוצה כבר בעונתו הראשונה, ולפני שנתיים ירש את סרט הקפטן מאוליבר קאן.
לצערו, נאלץ ואן בומל לחכות עד 2006 כדי להשתתף לראשונה בטורניר גדול עם הכתומים. אחרי האכזבה האישית לפניו יורו 2000, הולנד כלל לא העפילה למונדיאל 2002 בכישלון הגדול ביותר בקריירה של לואיס ואן חאל, ואילו לפני יורו 2004 נפצע ואן בומל בעיתוי אומלל. גם גביע העולם בגרמניה לפני ארבע שנים לא זכור לואן בומל מהסיבות הנכונות. מרקו ואן באסטן העביר בפומבי ביקורת חריפה מאוד על יכולתו, ואחרי הדחה בשמינית הגמר בידי פורטוגל הצהיר הקשר שלא ישחק עוד במדים הלאומיים כל עוד לא חל שינוי בעמדת המאמן.
החזרה החגיגית התרחשה אחרי יורו 2008, כאשר ואן באסטן עזב ובמקומו מונה לא אחר מאשר ברט ואן מרוויק, חתנו של ואן בומל. אלא שהקשר המשפחתי דווקא הוסיף לחץ על כתפיו של הקשר ששב לשורות האוראנג': "הייתי חייב להצטיין בכל המשחקים כדי להוכיח את עצמי מחדש, אחרת היו מאשימים את ברט בבחירת הרכב משיקולים משפחתיים".
ייתכן שזו הסיבה שואן בומל לא רוצה לרשת את ואן ברונקהורסט הפורש כקפטן הלאומי. "השתתפתי רק ב-61 משחקים בינלאומיים, ויש לנו שחקנים שראויים יותר לכבוד הזה" הצהיר בצניעות. ככה זה עם ואן בומל. הוא תמיד עושה את המקסימום על המגרש, ותמיד מפרגן לחבריו לקבוצה, אבל תיזהרו ממנו כשאתם לא במחנה שלו. צ'אבי ואינייסטה יודעים היטב שהם יזדקקו לעזרתו של השופט אנגלי הווארד ווב כדי לצאת מהגמר במצב בריאותי סביר.