וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לילה בלי כוכב

איציק אלפסי

10.7.2010 / 16:08

אחת התופעות המרתקות במונדיאל היא קריסת הפנומנים. אולי, כמו בספרד, דווקא החברות הקולקטיביות הן שמגדלות מנהיגים

מאז דייגו מראדונה בגביע העולמי של 1986 כולנו מחכים לזה - המורם מעם שייקח על גבו נבחרת כל הדרך לזכייה בגביע ויצית את דמיוננו. השאיפה להתמסר ולהעריץ מישהו חכם, חזק ומוכשר ומאיתנו היא צורך אנושי בסיסי שמקבל ביטוי אפילו בחוויה המאוד אינטימית של התאהבות. אבל מאז מראדונה, כאמור, החוויה הזאת נמנעה מאיתנו וספק אם נזכה לחוות אותה שוב בעתיד הקרוב.

סיבה אחת היא שהכדורגל כיום הוא משחק אותו הרבה יותר קשה לשחקן יחיד לנצח לבדו - המגרש צפוף, המשחק פיזי ולמעשה כל הקבוצה, לא רק הבלמים והמגנים, משתתפת במשחק ההגנה. במשחק שכזה כדי לכבוש צריך לגבור לא רק על ההגנה אלא על כל קבוצה וזה משהו ששחקן בודד, גדול ככל שיהיה, לא יכול לעשות. ספק אפילו אם מראדונה או פלה בשיאם היו מצליחים לעשות בכדורגל של היום מה שעשו במשחק כפי שהיה בזמנם.

אבל יש גם סיבה רחבה יותר שקשורה לעולם בו אנו חיים - עולם שבו נדמה כי אין יותר מנהיגים. אפשר להביט למשל על הדור החדש של הפוליטיקאים: אנשים שנדמה כי יותר מאשר הם 'מנהיגים' הם 'מונהגים'. כאלה שמנסים להימנע כמו מאש מלקיחת אחריות וקבלת החלטות שנויות מחלוקת – האלף-בית של מנהיגות, ובמקום זה נראים יותר כמו עובדים סוציאליים שמנסים לגרום למה שיותר אנשים להיות מרוצים מה שיותר מהזמן.

התופעה הזו מרתקת משום שהיא מתרחשת דווקא בזמן שבו האינדיבידואליזם היא הדת החדשה - עידן שבו אדם נמדד לפי מה שהשיג בעצמו ובשביל עצמו והרבה פחות לפי מה שהשיגה החברה בה הוא חי ומה הייתה תרומתו לכך. ההיגיון הפשוט אומר שדווקא אווירה שכזו אמורה להיות נוחה לצמיחתם של כוכבים שיש להם כל הלגיטימציה להתרכז רק בעצמם מבלי להתחשב בצרכים וברצונות של סביבתם (במקרה של שחקני כדורגל- הקבוצה, הנבחרת וכו'). אלא שמסתבר שאולי אינדיבידואלים מוכשרים גדלים כיום לא פחות מבעבר, אבל הם נעדרים את ה'דבר' שהופך אדם מוכשר בתחומו לכוכב - יסוד מנטאלי בעיקרו שהוא היכולת לקחת אחריות, לא לפחד לסכן את שמו ומעמדו ולהכניס את עצמו לסיטואציות של "צל"ש או טר"ש".

ייתכן שזה נובע מכך שכיום הצלחה באה לפעמים מהר מדי ובקלות מדי: פוליטיקאים, כוכבי ספורט ובידור מקבלים האדרה ומתוגמלים הרבה מעבר לכל פרופורציה והופכים לדמויות נערצות המושוות לגיבורים היסטוריים בצורה כמעט זולה. מסי, פדרר, וודס מוכתרים ל"גדולים בכל הזמנים" עוד לפני שפרשו בכלל, וברק אובמה זוכה בפרס נובל לשלום עוד לפני שיישב סכסוך שכנים ברחוב שלו בשיקגו.

ג'ורדן לעולם לא היה חובר למג'יק בלייקרס

במצב עניינים שכזה התוצאה היא שאכן לא מתפתחים אנשים עם הכישורים הנחוצים להיות 'מנהיגים' ולא 'מונהגים' - הם פשוט לא עברו את התהליך הנדרש של ניסוי וטעייה (או תהייה) ושל התמודדות עם כישלונות ואכזבות וצמיחה מתוכם. אולי הדוגמא האקטואלית ביותר היא החלטתו של לברון ג'יימס לעזוב את קליבלנד ולהצטרף לקבוצת הגלאקטיקוס הנבנית במיאמי: בהחלטה זו מודה בעצם לברון, אחד שעוד כשהיה תלמיד תיכון הושווה למייקל ג'ורדן, בעובדה שהוא כנראה לא מספיק טוב בשביל להוביל קבוצה לאליפות.

כוכב אמיתי, מנהיג, לא היה מפחד לסיים קריירה בלי תואר והיה ממשיך להאמין ביכולת שלו לקחת את הקבוצה בה הוא משחק למטרה הנכספת. אפשר לדמיין בכלל את מייקל ג'ורדן עוזב את שיקגו וחובר למג'יק ג'ונסון בלייקרס?

הנה, למשל סטיבן ג'רארד, שכנראה יסיים את הקריירה בליברפול בלי אליפות, אבל יש לו ערכים של מנהיג ומעולם פעם לא פחד לקחת אחריות או הפסיק להאמין בקבוצה או בנבחרת. אפילו אם במקרה של ליברפול, ובמיוחד נבחרת אנגליה, זה נראה לעתים תלוש מהמציאות. ג'רארד אולי לא יהיה אלוף אנגליה, ודאי שלא אלוף עולם, אבל אף אחד לעולם לא יאמר שלא היה לו האומץ לנסות ככל יכולתו. רב הזמן עם כלים מוגבלים מאוד ולמעשה כנגד כל סיכוי סביר.

על אותו משקל, אם לחזור שוב לעניין המונדיאל, ניתן להתבונן במקרה המרתק של נבחרת ספרד: נבחרת שאין בה כוכבים, ששני השחקנים הכי משמעותיים שלה - צ'אבי ואנדרס אינייסטה - הם הכי אנטי-סטארים שיש (מישהו יודע איך נראות בנות הזוג שלהם?), אבל נמצאת על סף הישג חסר תקדים של זכייה בגביע העולם כאלופת אירופה מכהנת.

אלא שאולי כאן בעצם טמון המפתח להבנת הסוגיה: נבחרת ספרד שיחקה בטורניר את הכדורגל הכי קבוצתי שיש, עם סגנון המשחק המבוסס על שיתוף מספר השחקנים הרב ביותר בהנעת הכדור ובבניית ההתקפות והכי פחות על הברקות אינדיבידואליות. ובתוך התבנית הזו, צ'אבי ואנייסטה, למרות שהם לא כוכבים במובן הסטארי של המושג, הם תמיד הראשונים לבוא לקבל את הכדור כשהמשחק תקוע ומתנהלים על המגרש כמו מנהיגים אמיתיים.

השפעה משמעותית לכך יש לעובדה שספרד הנוכחית היא ברצלונה מחוזקת, או בעצם נבחרת קטלוניה, לא רק בגלל שרוב שחקני ההרכב מגיעים משם, אלא גם משום שהיא אימצה את שיטת המשחק, פילוסופיית הכדורגל והאתוס הקטלאני של שיתוף ואחדות מטרה.

ניתן היה לראות המחשה מצוינת לכך בתגובה הכועסת של השחקנים לאנוכיות של פדרו (שמגיע מקבוצה קטלאנית) על שלא מסר לטורס בהתקפה המתפרצת לקראת סיום המשחק מול גרמניה. הניגוד הבולט בין כישלונם של הכוכבים והנבחרות שהתבססו עליהם לבין ההצלחה של נבחרת ספרד (או בעצם קטלוניה) מלמד אותנו, אם כן, לקח חשוב ואף מפתיע במידה לא מבוטלת והוא, שבהפוך ממה שניתן אולי היה לצפות, דווקא מתוך מסגרת ששמה דגש על ערכים קולקטיביים סביר יותר שיצמחו מנהיגים, או כוכבים, מאשר מתוך מסגרת ששמה את הדגש על האינדיבידואל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully