סרט בשחור לבן

מתוך הקניון המטופח בקייפטאון, בין חנויות היוקרה לדוכני המזכרות, דרום אפריקה נראית לבנה ונקייה. גם מתוך המכונית השכורה הממוזגת, זו שחולפת במהירות לצד שכונות הצריפונים ומגרשי החול המפורסמים, המראות נראים אקזוטיים ומרגשים, אך בעיקר רחוקים. אפילו מתוך האצטדיונים המרהיבים, ובעיקר מתוכם, גם בין עשרות הרוכלים המקומיים והמתנדבים החביבים, דרום אפריקה מסתמנת כמקום שליו ונינוח, מלא שמחה ואופטימיות, במראה משקר ומשכר. מאות אלפי התיירים מכל רחבי העולם - כולם אמידים ובעלי אמצעים שיכלו להרשות לעצמם חופשה יקרה ונדירה - יחזרו בקרוב לבתיהם הבורגניים ויספרו בגאווה על החוויה האפריקאית, אך עבור רובם זו הייתה חוויה סטרילית ומנותקת, מערבית לחלוטין.

היו כאלה שניצלו את המסע ליבשת השחורה לטיול מעמיקים ולהיכרות קרובה עם האוכלוסייה המקומית, אך רובנו העברנו את השהות בבועת כדורגל מערבית, הרחק מהבעיות ומהעוני. אומנם לא באנו לתקן את העולם, לא התיימרנו לפתור את הבעיות החברתיות והכלכליות של אפריקה, אך הדיווחים האופטימיים על ההיטמעות העולמית באפריקה רחוקים מהמציאות. התנועענו בעיקר בין מרכזי קניות למגרשי כדורגל, בין מסעדות תיירים לפאבים מערביים.

המבנה החברתי הייחודי של דרום אפריקה - זה שיצר הפרדה מוחלטת בין לבנים לשחורים, בין המערב המדושן לעולם השלישי – יצר לתיירים את הפלטפורמה הנוחה שאיפשרה להם להתגודד במעין מובלעת מבודדת. מה שבשפה המקומית הוגדר בעבר כאפרטהייד, בשפת פיפ"א זכה לכינוי Fan Zone. אומנם על המקומיים לא נאסרה הכניסה למתחמים, ועל רקע הכוונות האופטימיות יהיה זה עוול להגדיר את ההפרדה כגזענית, אך ההתבדלות והניתוק נעשו באופן די טבעי. איך הגדיר זאת ילד ישראלי חביב ותמים, לבוש בחולצה של ברזיל ואוחז בגלידה בעודו אוחז בשקיות מלאות כל טוב בחנות המזכרות של פיפ"א? "אבא, אין פה בכלל כזה הרבה כושים".

מיחידת הנופש בפאתי קייפטאון, למשל, מהבית המהודר על פאתי ההר עם המרפסת שמשקיפה על המפרץ היפהפה, זה שהוזמן חודשים ארוכים מראש, קשה היה לזהות עוני. אומנם בדרך הביתה חלפנו על פני השכונות המלוכלכות והפרצופים האומללים, אך מתוך הג'יפ החדש נקודות החיכוך עם המקומיים הצטמצמו למינימום האפשרי (אם לא מחשיבים את עובדי מקדונלד'ס). גם בווילה המפוארת שבה התארחנו ביוהנסבורג, באדיבותו של קרוב משפחה רחוק, כמובן לבן ומושחת, החיים נראו יפים. שם זכינו להכיר את וויליאם, המשרת החביב והמנומס, זה ששכרו השבועי הוא כ-35 דולר – מחירה של מנת הסטייק שהמארח שלנו בלס לארוחת הצהריים. וויליאם היה נחמד ואדיב, אך קשה להצהיר כי אופיו הנעים שינה בהרבה את התדמית האפריקאית.

מתברר שגם כשאתה שוכב על מיטת השיזוף לצד הבריכה הקטנה, קשה להבחין בצריפונים המלוכלכים, אלה שנשפכים מההר הסמוך, ורק הגדרות החשמליים שמקיפים את הווילה מזכירים כי בחוץ מסתתרת לה סכנה עמומה. בכניסה מוצב שלט גדול וברור שמדבר על Armed Response, כלומר תגובה אפשרית ולגיטימית בכלי נשק לכל מסתנן, אך המארח מנסה להרגיע את אורחיו: "אל תדאגו, רוב הרציחות פה הן בין השחורים לבין עצמם".

בהתחלה זה עוד היה מוזר ומקומם, וקשה היה שלא לתהות כיצד ייתכן שרק מעבר לפינה מתקיימים חיים שונים במהותם ועדיין התחושה היא שזה כל כך רחוק – אך בהמשך גם התהייה הזו התפוגגה ונשכחה. קל להתמסר לחיי הפינוק של הלבנים ולהתרגל למותרות, ומהר מאוד אפשר לשכוח מהמציאות המטרידה או מהעוול שנעשה ללמעלה מ-90 אחוז מהאוכלוסייה. הבעיות של המקומיים היו חיצוניות ורחוקות, והיוו מציאות אלטרנטיבית שאינה מעניינם של מארחינו. ואנחנו? באנו בכלל לראות כדורגל.

אגב, אחד הדברים המטרידים ביותר במסע היה החיבה המוזרה שהפגינו מארחינו כלפי ישראל, אחת המדינות הבודדות ששמרו על קשרים עסקיים עם דרום אפריקה במהלך האפרטהייד. "אתם מבינים אותנו", אמר לי אחד מהם בהפגנת סולידריות די מפחידה, "גם אתם יודעים איך זה לנסות לשמור על חיים נורמליים באווירה של פחד". קשה היה להשלים עם העובדה שיש בינינו לבין פרצופו הסמוק של חובב הקריקט הזה כל כך הרבה במשותף. זה היה מביך, מטלטל, ובעיקר מדאיג.

בסופו של דבר, למרות החגיגה האנושית והצבעונית הדי מרשימה בדרום אפריקה, כנראה שהדיווחים האופוריים היו מעט מוקדמים. גם כשהתברר לתיירים שהחשש מהאלימות המקומית היה מוגזם ומופרז, זה כבר היה מאוחר מדי. למרות שזו בהחלט הייתה התחלה טובה לשינוי, דרוש קצת יותר מחודש של אופוריה כדי להיפטר מהחשדנות הבסיסית.

הלא גם עכשיו, על אף הטורניר הדי מוצלח מבחינה ארגונית, ישנם לא מעט דיווחים שמזהירים מהמהומות שיפרצו בדרום אפריקה ביום שאחרי המונדיאל, כי הרי ככה זה עובד שם - המקומיים נוהגים לפרוק את תסכוליהם אך ורק בדרכים אלימות. בכל אופן, גם אם המהומות המובטחות אכן יפרצו, יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו אליהן כל התיירים הנהנתנים, אלה שרכשו חולצות של הבפאנה בפאנה וכל כך התיידדו עם המקומיים החביבים, אך עתה חזרו לבתיהם באירופה הקרירה.