חסרים קצת גרמנים

רומן אברמוביץ' לא מיהר למחצית השנייה במשחק בין ספרד לגרמניה. הטייקון, לא להאמין, ישב ביציע הכבוד הפחות מכובד, זה שנמצא כמעט מאחורי השער, אבל עד הדקה ה-50 הוא העדיף לסיים את הסעודה שהחל כמה דקות לכן, מחלק את מבטו בין הנעשה על הדשא דרך הזגוגית המפרידה לנעשה על הצלחת. אברמוביץ', ככל הנראה, הרגיש באותן דקות כמו רבים אחרים שאין מה למהר: עם חלוץ אחד ספרד יכולה להניע כדור לנצח, לשלוט במגרש, אבל ייקח לה עוד הרבה זמן עד שהיא תכבוש.

ספרד עלתה לחצי הגמר בצורה כמעט זהה למשחק הקודם שלה באצטדיון בדרבן, בו, כזכור, הפסידה לשוויץ. גם אז ספרד משלה בכיפה, אבל להנעת הכדור שלה הייתה חסרה עוד כתובת – נתונים שמאמן גרמני אחר, אוטמר היצפלד, ידע לקרוא היטב ולנצל עד תום. גרמניה המקורית, זו של יואכים לב, קפאה במקום ומיהרה להיכנע. זו אותה גרמניה, כן כן, שהעמידה את הנבחרת הכי מרשימה במונדיאל הזה, כמעט כמו במונדיאל הקודם, נבחרת שהיא מופת לעבודה ותרבות ספורט מודרנית, אבל גם נבחרת שכבר פעמיים ברציפות הפסידה בחצי גמר מונדיאל, שרבים חשבו שהיא צריכה לנצח בו, נבחרת שהפסידה בגמר היורו האחרון. גרמניה אחרת, אמרתם? אכן.

מנבחרת גרמנית אמיתית אפשר לצפות שהיא תדע להעניש נבחרת שעלתה לגמר אחרי שבעטה למסגרת רק חמש פעמים. מנואל נוייר, שוערה הנהדר של גרמניה, לא הרגיש מאוים כל כך בחצי הראשון, ובזמן שחבריו יצאו להתקפה הוא ביקש ממביא הכדורים לזרוק לו את אחד הג'אבולאני, כדי שהוא יוכל לחוש את הדבר עצמו ושהמגע שלו לא יתקרר. אולי עם תומאס מולר גרמניה עוד הייתה מענישה את ספרד, אבל כשאחרונה הבינה שאין מי שיעשה זאת, היא העלתה הילוך וכבשה את השער, שהעלה אותה לגמר בצדק.

בסיכומו של דבר, זה המחיר שגרמניה הנחמדה משלמת: הרוע הגרמני, תחושת העליונות ושאר התכונות שלקחו נבחרות פחות מבריקות עד הסוף, חסרות מאוד בנוף החדש. הכדורגל הגרמני הרוויח משהו בשנים האחרונות – הוא הפך סוחף, מהנה, חכם - אבל הפסיד משהו חשוב לא פחות, ויהיו שיגידו אף יותר. הנבחרת שהייתה סמל לווינריות, לקאמבקים מפוארים, כזאת שמעולם לא מרימה ידיים ולא נותנת ליריבה לשלוט בה ובגורלה, איבדה משהו מכל אלה בשנים האחרונות.

במסיבת העיתונאים בסיום חצי הגמר יואכים לב אמר שזו רק תחילת התהליך, שהרכות הזו משני המונדיאלים והיורו תיעלם בסופו של דבר, אבל עד שזה יקרה, תרשו לעצמכם לפקפק. בטח כשמאמן הגרמני לא מפסיק להחמיא ליריבה שלו אחרי שזו הכתה אותו. מהצד, זה נראה עוד פן בנחמדות של גרמניה, ג'נטלמניות של מאמן, אבל אנחנו גם זוכרים נבחרות גרמניות שאחרי הפסד דאגו להתעסק בלמה הן לא היו טובות, ולא למה האחרות היו מעולות. כשמאמן גרמני טוען שהיום ראינו "למה כמעט אי אפשר לנצח את ברצלונה", כחלק משרשרת המחמאות שהוא שפע כלפי הכדורגל הספרדי, אתה שואל את עצמך: לאן נעלמה גרמניה מנבחרת גרמניה?

גם אחרי חצי הגמר מול גרמניה, דיבר ויסנטה דל בוסקה על משפחת הספורט הספרדית המוצלחת והמאוחדת. כאשר הוא עושה זאת השכם וערב, תוך שהוא מדגיש משום מה שהכדורגל הוא הכוח המוביל בשושלת התארים, אתה באמת משתכנע שכל מה שנכתב על הספורט הספרדי בשנים האחרונות, לא לווה בתיאוריות עיתונאיות מנופחות. שבאמת הכדוריד משפיע על הכדורגל, שגאסול משמש השראה לראמוס או צ'אבי, שקונטאדור מקרין על קסיאס או וייה. "אנחנו לומדים את הדברים האלה", אמר הפעם המאמן.

והשיירה הזו נמשכת. גם בנבחרת הכדורגל הנוכחית אפשר למצוא עקבות מענפי ספורט אחרים. הכוונה היא בעיקר לרפאל נדאל, שזכה זה מכבר בווימבלדון. כמו הנבחרת הספרדית בכדורגל, נדאל עשה את מסע הניצחון השני שלו על הדשא האנגלי בדרך פחות נוצצת מזו שהביאה לו את הגראנד סלאם הקודם בלונדון, עם המשחק הבלתי נשכח ההוא בגמר מול פדרר. כמו נדאל הנוכחי, מסע הניצחון של הנבחרת הספרדית בכדורגל מבוסס הרבה יותר על אופי ופחות על הכישרון המתפרץ.

זה רק סמלי שספרד עלתה לגמר מונדיאל ראשון בתולדותיה כששלושת השחקנים הכי חשובים שלה – אינייסטה, קסיאס וצ'אבי – ואיתם גם חלק מחבריהם בברצלונה, הגיעו לדרום אפריקה אחרי עונה לא מושלמת, כמו שאנחנו רגילים מהם. היוצרות התהפכו: גרמניה המפחידה והמאיימת מהעבר הפכה לנבחרת מחייכת אך כזאת שתתמודד על המקום השלישי, ואילו ספרד, שתמיד סגדה לכדורגל היפה עושה היסטוריה בעיקר בזכות עבודה קשה, התמדה ומשמעת טקטית גבוהה.

גם אם דל בוסקה לא אמר זאת מפורשות, ניכר כי רוחו הכבירה של נדאל נושבת בעוצמה גם בנבחרת הכדורגל. אם ספרד תזכה בגביע העולם, זו תהיה אלופה שלא נזכור ממנה אף משחק, כמו שבמסע הניצחון האחרון של נדאל בווימבלדון לא תמצאו אף ניצחון מבריק כמו הגמר ההוא מול פדרר. למסע הניצחון המחודש של שניהם יש לא מעט קווים מקבילים, שיכולים להיפגש ביום ראשון הקרוב בסוקר סיטי.