רק בשביל לקבל חיבוק

סולו תופים בבקשה. הנה זה מתחיל, תיפופים קלים. קפה של בוקר עם הרבה קצפת וקרואסון חמאה עם ריבה, והמכוניות שיוצאות לדרכן עם הדגלים, והחצאיות ושרשראות הנייר בצבעי הדגל הגרמני. בים בם בום. והנה כותרות העיתונים, וגבר בן שלושים שמתיישב ליד שכנו הזר ותוך שניות עפה ביניהם שיחה. והאופטימיות הפסימיות הגרמנית הזו. ההרגשה שהולך להיות רק טוב עם ההכרה שבסוף כולם מתים, אפילו נבחרות כמו גרמניה 2010. בום, בים בם.

ובצהריים בתור ל"קארי וורסט", נקניקית החזיר המלווה בקטשופ עם תיבול קארי, והילדים שיוצאים מבית הספר. הבנים עם הכדור מתכדרר ומתמסר ביניהם במיומנות והבנות שנכרכות אחריהם. והנה הצפצפה הראשונה. טווו טווו. בים בם בום. ועכשיו כבר חמש וכולם יוצאים הביתה, האופניים מדוושות, כמה מכוניות עם שרוול דגל גרמניה על מראות הצד שלהן מתחילות לצפצף ו"דויטשלנד, דויטשלנד", ו"פינאלה הוהו, פינאלה הוהוהוההו, פינאלה, פינאלה הוהו". וכמה תיירים ספרדיים שמסתירים את זהותם כמו ישראלים באירופה. האנגלים הפגינו בקול ובבירות את שהותם בעיר הבירה הגרמנית, הארגנטינאים צעבו חלקים מסויימים בפסי תכלת ולבן. הספרדים ראו איך זה נגמר. הם סולידיים. פסימיות עם פסים אופטימיים.

ושעתיים וחצי לפני המשחק כבר יתחילו שידורי האולפן, והספסלים מול הפלזמות ימלאו את הרחובות ויתמלאו באנשים, והמוזג ימשוך את מתג הבירה ארבע שעות רצופות, והנה זה בא: טוו טווו טווווווווו. דויטשלנד, דויטשלנד, ובים בום בם. ואז הערב היורד, והשקט הגדול.

האחראים לכותרת הראשית של העיתונים התחרו ביניהם למהדורת בוקר המשחק בין גרמניה לספרד בחצי גמר גביע העולם. "בי.צד" צעק "אנחנו הפיאסטה ואתם הסיאסטה", "מורגנפוסט" מרח את המילה "אולה" בצבעי הדגל על רקע סלטת השמחה של מירוסלב קלוזה. "ספרד מחכה, אבל גם הנקמה", הכריז ה"טאגסשפיגל", וה"ברלין קורייר" הלביש את יוגי לב כלוחם שוורים והתחנן: "תפוס את השור מהקרניים, יוגי!".

אבל דווקא שני ההפכים הגדולים של העיתונות ייצגו יותר בבהירות את הלך הרוח הגרמני. "ברליינר צייטונג", בכלל מרח את אריאן רובן על השער" והטאגסצייטונג" בכלל התעלם. שני העיתונים השמאלנים התחרו ביניהם מי יצליח להתעלם יותר בהפגנתיות מאיזשהו סממן ללאומנות גרמנית.

על הצד השני של הסקאלה ישב הבילד הצעקני, השמרן, הלאומן והקסנופוב הכריז באתר האינטרנט שלו: "היום ננגח בספרדים, וביום ראשון נפשיל להולנדים את המכנסיים" (בתוספת לתמונה של רובן חוגג עם האוהדים, מכנסיו מושפלות ומציגות טוסיק מוצק וחיוור). אבל דווקא כותרת העיתון עצמו היתה מעניינת הרבה יותר. העיתון פיזר תמונות של גברים ונשים מלאומים שונים, לבושים בחלקי ביגוד שונים עם מוטיבים של הדגל הגרמני והכריז: "העולם כולו מחזיק לנו אצבעות". הגרמנים, כך לפי ה"בילד", העיתון הפופולרי ביותר באירופה, לא זקוקים לנצחון או לזכייה בגביע העולמי. הם זקוקים להכרה, לאהבה.

תקופות של טורנירים בינלאומיים בכדורגל גורמת לך לחשוב מחדש על הנחות היסוד שלך עם גרמנים, או אפילו על הצורה שבה אתה משקיף עליהם בשנים האחרונות בברלין הליברלית, הדעתנית, הבלתי מתפשרת. אם כדורגל הוא ראי לפני האומה הרי שהאומה הגרמנית היא מיעוט שקורא את ה"טאגסצייטונג" ורוב שמתלהם מהבחורות חשופות החזה ב"בילד", מיעוט שקורא את גתה ורוב שמאמין שהדבר הכי חשוב בעולם הוא שיוגי לא יחליף את החולצה הכחולה מביאת המזל. מיעוט שנהנה שבו זוגות נפגשים לשיחות על מהות החיים בליווי שרימפסים ויין לבן, ורוב שלגמרי משוכנע שפול התמנון הוא האורקל הגדול ביותר בכל הזמנים.

א-פרופו פול התמנון הבריטי. אחרי הנבואה שלו לגבי הפסד גרמני בחצי הגמר לספרד, הרגיע דניאל פי, דובר עולם המים באוברהאוזן שם שוחה פול באקווריום, את מיליוני הגרמנים וטען שייתכן שזה קשור לעוורון צבעים ושקשה לתמנון להבדיל בין צבעי הדגל הגרמני לזה הספרדי, ועוד הזכיר שהטעות היחידה של פול עד עכשיו היתה כשניבא שגרמניה תנצח את ספרד בגמר אליפות אירופה לפני שנתיים.

יואכים לב הוא מאמן מצוין, טקטיקן בחסד וכנראה שאיש עם כישורי על ביחסים בין-אישיים. החבורה שלו נראית מאוחדת, שמחה, חסרת קליקות. צוות האימון שלו מדבר עליו במושגים של גורו, על המנהיגות שלו, על הפתיחות שלו לקבל כל רעיון ולנסות אותו כדי לבדוק אם הוא מועיל או מזיק לנבחרת הגרמנית, לא משנה כמה אדיוטי נשמע הרעיון. השחקנים שלו מדברים עליו כמו שחיילים מדברים על מפקד נערץ שמוביל אותם ללא נפגעים בג'ונגל מלא במארבים. על מידת ההשקעה של לב ניתן ללמוד גם מהעובדה שהוא הסכים לא להחליף ולא לכבס את חולצת הקמע שלו.

רק שבין כל הדיבורים הללו על לב, נשכח קצת המאמן שהביא את לב לנבחרת, ואת הפתיחות והסקסיות הספורטיבית שנוטפת מכל משחק גרמני. ההצלחה הגרמנית בקמפיין הנוכחי, הרהבליטציה בכדורגל הגרמני של השנים האחרונות הם כולם פרי עבודתו של קלינסמן, האיש שהצליח לבצע בכדורגל הגרמני, ה"בילדי", ניתוח לשינוי זהות.

ההצלחה של הנבחרת הגרמנית, העובדה שהסגל שלה נראה כמו פוסטר מהאו"ם, כדורגל מצעד האהבה שלה, הם החיבור בין קלינסמן, איש העולם הגדול, וההחלטה שלו להפוך את הכדורגל הגרמני לברלינאי, ל"טאגסצייטונגי".

העובדה הזו בולטת בעיקר מול הכשלון של קלינסמן בקדנציית האימון הקצרה שלו במינכן. הציבור הבווארי ומנהיגיו הוא לא ציבור שמאמץ רפורמות, השמרנות מדכאת שם את הפרוגרסיביות, קלינסמן הכניס את עצמו למקום שבו לא היה לא שום סיכוי להצליח בשיטתו. הכישלון שלו כל כך מהדהד עד שהוא כמעט נעלם מעל הג'י פי אס של עולם הכדורגל.

אבל, מי שהולך קצת אחורה, לתחילת העונה בבונדסליגה ולתוצאות שהשיגה באיירן תחת לואי ון חאל, מוצא שם כשלונות גרועים יותר מתקופת קלינסמן. אז איך זה שבאיירן סיימה כאלופה והגיעה לגמר אירופאי במסע בלתי נשכח. התשובה היא שתי מילים, שגרמניה של ה"בילד" תלמד לשנוא אם הנבחרת תעבור את ספרד היום: אריאן רובן.