באג בדריבל

היה זה רק סמלי שחצי דקה אחרי שגונזלו היגואין צעק על השוער הגרמני מנואל נוייר, ארגנטינה ספגה את השער השלישי. למה צעק, אתם שואלים? סתם, ככה, בלי סיבה. ארגנטינה איבדה עוד כדור באזור הרחבה, אחרי עוד מסירה עקרה, גרמניה יצאה למתפרצת, וחלוץ ריאל מדריד משום מה בחר להרים את הקול, בעזרת תנועות ידיים מאשימות, על נוייר. ככה ארגנטינה כולה הגיבה לפיגור מול גרמניה, פיגור שלא היה מוכר לה במונדיאל הזה: מראדונה בועט בדשא ומרים לאוויר פיסה מכובדת, טבז מתנפל על השופט. חסר היה רק ששחקן ארגנטינאי יורחק כמו פליפה מלו מברזיל.

למרות שארגנטינה הובסה וברזיל נוצחה, לא מעט בעזרת יד המקרה והשאננות איתה היא עלתה למחצית השנייה, כאן עובר הקו המקשר בין ההדחות של שתי הגדולות של דרום אמריקה: חוסר יכולת לחזור מפיגור, חוסר יכולת להגיב היטב לשינוי. פתאום, ברגעים האלה, אתה רואה את רוביניו בגודל טבעי. מתקשה לתפקד, זר למצב. שתי הענקיות הללו טובות רק כשהכל הולך להן. ברזיל אמנם חזרה מפיגור בגמרים של 1962 ו-1958, אבל זה היה בעידן אחר. ארגנטינה זכתה במונדיאל האחרון שלה כשהיא תמיד הובילה בשלבי ההכרעה. קשה לראות אותה חוזרת מפיגור ולומדת להשתנות תוך כדי תנועה כמו גרמניה 1974, איטליה 2006 ואפילו הולנד מרבע הגמר מול ברזיל ביום שישי. כנ"ל לגבי הסלסאו.

כמעט בכל אימון, כל מסיבת עיתונאים וכל אירוע עם הקשר דרום אמריקאי, עלתה השאלה בנוגע להצלחת הנבחרות הלטיניות. אפילו באירוע בו התארח סרחיו גויקוצ'אה, האיש שלקח את ארגנטינה לגמר ב-1990, צפה לא פעם הסוגיה. אלא שברגע שהחמימות המוכרת נעלמת, מתגלה צד המום. היה כואב לראות את ליאו מסי הגדול עובר בין העיתונאים בדרכו לאוטובוס מבלי להסכים לומר משהו על התבוסה לגרמניה. למעט היינצה, טבס ומסצ'ראנו, כולם בחרו להתחבא, וגם דייגו, שנראה לרגע כמו בן אנוש: מדבר בלחש, עונה בחוסר ביטחון; המצב הזה היה זר לו, וכמו כולם, גם הוא לא ידע כיצד להגיב לו.

"ההבדל בינינו לבין נבחרות אחרות זה שאנחנו משחקים כמו יחידה אחת", אומר קאקאו לוואלה! ספורט. רגע לפני כן הוא התראיין בפורטוגזית, אחר כך ענה על שאלה בגרמנית, אבל זו הפתיחות הרעיונית שמלווה את הנבחרת הזו והופכת אותה לכל כך מתקדמת, מלומדת וגם שמחה. כמה דקות לפני כן, בדרכו אל האוטובוס, עובר פר מרטסאקר, עם שני בקבוקי בירה ביד, אחד עבורו, ואחד עבור חבר שביקש ממנו.

לשמחה הזו של הגרמנים יש המון הסברים: נבחרת צעירה ותוססת שלא הייתה חייבת לספק את הסחורה כאן ועכשיו, כוכב גדול שנפצע ופינה את מרכז הבמה לשחקנים אחרים שרצו להתבלט, ים של כישרון והכוונה כמובן, אבל יש גם עוד דבר חשוב: במונדיאל 2006 הלחץ הביתי הכריע אותם, היום הרבה יותר קל להראות דברים נוספים. "הכל התחיל אז", אומר פיוטר טרוכובסקי לוואלה! ספורט. "למדנו המון דברים ב-2006, והיום אנחנו ממשיכים את אותו תהליך. אנחנו די המומים מהתוצאות שלנו, לא ציפינו לכאלה מספרים, אבל על הכל חיפתה ההכנה הקשה שעשינו למונדיאל".

"במונדיאל בגרמניה היה עלינו הרבה לחץ", אומר סטנגר הרלד, דובר נבחרת גרמניה, לוואלה! ספורט. "הפעם אנחנו משחקים הרבה יותר טוב כי אנחנו יותר רגועים".

בכל פעם שנבחרת מודחת, זה קורה: מאמן מתבקש להסביר האם הוא עוזב ומתי, אפילו מרסלו ביילסה, ולא אחת זה יוצא בהודעה רשמית מספר ימים אחר כך. עצוב לראות מונדיאל מסתיים כך, עצוב לראות נבחרות רבות שעובדות בשיטת שגר ושכח: ממנים מישהו, עדיף נוצץ ומוכר, למשימה רגעית, וממהרים לשלוח אותו הביתה אחר כך. מראדונה הוא המשל המלא לכך.

מנגד, חשוב לשים לב איזה מאמנים נפגוש בחצי הגמר: ברט ואן מרוויק ויואכים לב. אפורים, לא מוכרים, לא מעניינים, אבל שניים שפשוט עובדים ביסודיות כחלק מתכנית יסודית של נבחרת יסודית. לב הוא ממשיכו של קלינסמן, ושניהם מעדכנים את ההיסטוריה של הנבחרות שלהם. כמעט כמו המאמן הסרבי האנונימי של גאנה, מילובן ראייבץ'. אם מישהו חשב על פתרונות של זבנג וגמרנו, סטייל איל ברקוביץ', אז הוא מוזמן להפסיק לחשוב על זה. הרווח היחיד של ארגנטינה מהמונדיאל הזה הוא בכך שהיא כבר מיצתה את השטות הזו. בתקווה שגם אנחנו נניח לזה בכל פעם שלואיס פרננדז יפסיד.