ואמרו אמן

בשבועות האחרונים אברהם קליין הוא אדם עסוק. במשך חודשים הוא עמל על "אמן המשרוקית", ספרו השלישי והראשון שרואה אור בעברית. מייד לאחר פרסום הספר החל המונדיאל בדרום אפריקה. בעקבות טעויות השיפוט הרבות בטורניר, חיפשו ערוצי התקשורת בישראל מישהו משלנו שייתן פרשנות. נדמה שלא היו יותר מדי אפשרויות, כי רק מי שהיה במעמד הזה יכול להסביר. מישהו כמו קליין, ששפט בשלושה טורנירים בגביע העולם ונחשב עד היום לאחד מבכירי השופטים בהיסטוריה של הכדורגל העולמי.

"אי אפשר לתאר כמה נוראית ההרגשה של השופט אחרי טעות כזו", מתייחס קליין לשגיאות של האיטלקי רוברטו רוזטי, שלא ראה נבדל במשחק בין ארגנטינה למקסיקו, ושל האורוגוואי חורחה לריונדה, שלא הבחין בשער הברור של פרנק למפארד נגד גרמניה. בספר מתאר קליין מקרה דומה, אם כי בקנה מידה אחר – חצי גמר גביע המדינה בין שמשון תל אביב להכח רמת גן ב-1966. הוא אישר שער שהובקע לאחר מסירת כדור רוחב שעבר בבירור את קו החוץ.

"הטכנולוגיה או המעמד לא משנים במקרה הזה", ממשיך קליין. "לא ראיתי את הכדור עובר את הקו, אבל גם בלי טלוויזיה היה לי ברור שטעיתי כבר אחרי כמה שניות. גם הם הבינו מיד שטעו אבל לא יכלו לשנות את הפסיקה. חבל לי על שניהם. רוזטי הוא שופט מעולה, אחד הטובים באירופה, אבל יכול מאוד להיות שהוא גמר עם שיפוט במונדיאל, ולא רק בזה הנוכחי. שחקנים יכולים לעשות טעויות ועדיין לקבל הזדמנות נוספת, אצל שופטים זה אחרת. טעות אחת – וגמרת".

מאז הגמר של 1982, בו שימש קליין כקוון, לא ביקר שופט ישראלי במונדיאל. נכון להיום, מנחם אשכנזי והוא הם השניים היחידים שזכו להגיע למעמד. יכול להיות שמהבחינה הזו המעבר לאירופה עשה לנו שירות רע?

- אין לנו אף אחד שיכול היה לשפוט בדרום אפריקה?

"יש, אפילו כמה, אבל בפיפ"א יש הרבה פוליטיקה ובמכסות השופטים מאירופה לא ממש מתחשבים בישראל. כשמביטים לאחור, הייתה עונה מצוינת לשופטים שלנו. אני לא יודע אם הכי טובה אי פעם, אבל אני לא זוכר עונה כזו גם מהימים שבהם אני שפטתי".

קליין נולד בטרנסילבניה ב-1934 ושרד כילד את השואה. בגיל 14 עלה לישראל והגיע לחיפה, בה הוא מתגורר עד היום. הוא החל לשפוט במקרה ב-1957, כשהחייט יונס, אגדה מקומית שהיה מסתובב בבגדי השיפוט גם בחיים האזרחיים, נקע את רגלו במהלך משחק וביקש ממנו להחליפו. משם, כבר אי אפשר היה לעצור את קליין – הוא שפט בליגה היוונית, במוקדמות גביע העולם, במשחקים האולימפיים ובמשחק שהיווה את פסגת הקריירה הצעירה שלו עד לאותה נקודה, בין ברזיל לאנגליה במקסיקו ב-1970.

"צריך להבין את האחריות שהייתה מוטלת על כתפיי. לא שפטתי רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל אלה שמינו אותי למשחק הזה", מסביר קליין. בספר הוא כותב (עמוד 74): "כל חברי ועדת השיפוט ניגשו אלי, לחצו את ידי, איחלו לי הצלחה והוסיפו שמבחינתם השיבוץ שלי היה הימור גדול. 'אסור לך לאכזב אותנו', אמרו, 'אם תיכשל, כולנו נפסיד, ובגדול'".

קליין מתאר כיצד התרגש ולא נרדם בלילה שלפני המשחק, אבל שפט היטב ואחריו קיבל הכרה מהשחקנים, כולל מהגדול מכולם. "פלה ואני ידידים טובים עד היום", אומר קליין. הוא קיבל מהברזילאי הקדשה שפתחה את הספר "The Referee's Referee", אותו הוציא באמצע שנות ה-90. ב"אמן המשרוקית" השתמש באותה הקדשה, המתייחסת גם להתמודדות המדוברת: "זה היה משחק קשוח, אך אברהם שלט במתרחש על המגרש שליטה מוחלטת... ברכות אברהם, תמיד עשית עבודה נאמנה. מחברך ומעריצך בברזיל, פלה".

המשחק הזה עזר לקליין גם הרבה שנים אחרי המונדיאל. התקרית עם קרלוס אלברטו בליגה האמריקאית מעולם לא פורסמה עד "אמן המשרוקית". קליין נזכר: "ב-1977 שפטתי בליגה האמריקאית. הקוון דייויד סוצ'ה התעקש לנופף בדגל על נגיעת יד ברחבה. אמרתי לו להוריד את הדגל אבל הוא המשיך לנופף בו. אלברטו, ששיחק בקוסמוס, הגיע אלי בריצה כדי לדרוש פנדל. יש הרבה שופטים שהיו נותנים לו כרטיס צהוב, אבל לי היה כרטיס ביקור מהמשחק בין אנגליה לברזיל, עם תמונה שלו, של בובי מור ושלי. שאלתי אותו איזה מהכרטיסים הוא רוצה. הוא הצביע על כרטיס הביקור ואמר 'את זה'. אמרתי לו 'תקבל אותו אחרי המשחק'. הוא לחץ לי את היד והתרחק, ומאותו רגע אף אחד לא התווכח אתי במשחקים של קוסמוס".

למרות המאמצים הרבים שעשה להפריד כדורגל מפוליטיקה וממעורבות אישית, היו פעמים שבהן נאלץ קליין להיכנע בעל כורחו. הפעם הראשונה הייתה ב-1974, כשלא זומן למונדיאל במערב גרמניה עקב חששם של המארחים בעקבות טבח הי"א במינכן. ב-1978 הוא לא זכה לשפוט במשחק הגמר בגלל לחצים ופוליטיקות פנימיות וכך גם בספרד ב-1982.

אלא שבספרד היו גם נסיבות אחרות, שנחשפות לראשונה בספר. "בני עמית (בעצמו שופט בינלאומי לשעבר – ד.ר.) שירת בלבנון ולא קיבלתי ממנו אות חיים. ניגשתי לד"ר פרנקי, שהיה המשבץ, ואמרתי לו שאני לא מרוכז ב-100 אחוז ועדיף שלא אהיה שופט ראשי בשלב הראשון, עד שאקבל אות חיים מעמית. הוא כיבד את הבקשה ושיבץ אותי להיות שופט קו. אחר כך קיבלתי מכתב מעמית והוקל לי, הודעתי שאוכל לשמש שופט ראשי. שיבצו אותי לרבע הגמר והייתי בטוח שאשפוט במשחק בין ברזיל לארגנטינה. אבל איטליה הפתיעה ועלתה למפגש מול ברזיל. חשבתי 'כמה חבל שזה מה שקיבלתי, כל כך רציתי ברזיל-ארגנטינה'. בסוף יצא לי דווקא לא רע".

אבל החיים הם לא רק מונדיאל, ולצד יציעים מלאים ומתקנים מפוארים, קליין היה צריך לעשות מעבר חד לאירועים פחות ססגוניים. ב-1978, מייד לאחר המונדיאל, טס לארצות הברית לשפוט בליגה האמריקאית ולאחר מכן חזר לישראל, לימק"א, שכונת התקווה ויהוד. קליין מסכים שבלי הליגה הלאומית הוא לא היה זוכה לכזו הכרה, אולם בנוסף לחצי הגמר מ-1966 הוא מציין ב"אמן המשרוקית" רק את המשחק בימק"א בין בית"ר ירושלים למכבי תל אביב מ-1980. בהתמודדות הזו הוא פסל שער לבית"ר ואפשר לשחקני מכבי לצאת להתקפה ולהבקיע בעוד הבית"רים, שלא שמעו את השריקה לנבדל, חוגגים ("האוהדים רצו להחזיר אותי הביתה בחתיכות. לא טעיתי בפסיקה, אבל היום הייתי נוהג אחרת").

- מדוע לא הרבית להתייחס לליגה הישראלית?

"צריך לזכור שהספר הזה אמור להיות מתורגם לאנגלית, גרמנית ואולי גם להולנדית ולכן הוא כתוב מנקודת מבט גלובלית יותר. אולי בעתיד אכתוב עוד ספר שיוקדש לליגה שלנו".

- היו הרבה שחקנים טובים שייצגו את הכדורגל הישראלי לאורך השנים, אבל אף אחד מהם לא הגיע לשלושה מונדיאלים. האם אתה מחשיב את עצמך כשגריר הגדול מכולם?

"אני אתן לקוראים לשפוט בעניין הזה".