קשה לטעות בה

"אנשים לא מבינים למה קיצרתי את האימונים שלי", אמר דונגה בסיום הניצחון החלק של ברזיל על צ'ילה. "אומרים שאני עושה זאת כי אני לא רוצה שהשחקנים שלי יתראיינו, אבל זה בכלל לא העניין. שחקנים ברזילאים אוהבים להתאמן, אבל בשלב כזה יותר חשוב לי שהם יביאו את כל האנרגיות למשחק עצמו".

כדאי לקרוא את הציטוט של דונגה שוב, על מנת להבין למה ברזיל לא זזה לאורך כל הטורניר מהעמדה המסומנת שלה: המועמדת מספר 1 לזכות בגביע העולם. בזמן שאנחנו מכתירים את הנבחרות עם ההברקות הרבות ביותר, ברזיל נותרה הנבחרת שעושה הכי מעט טעויות. זהו הבל היופי שמנחה אותנו לפעמים, אבל את המועמדת לזכייה צריך לחפש קודם כל לפי הכמות המועטה של הטעויות. כמה שפחות, ככה יותר סיכוי לזכות.

להבדיל מיריבתה ברבע הגמר, הולנד, שספגה רק מפנדלים, ברזיל ספגה בשני המשחקים הראשונים שלה שני שערים שאמורים היו אולי להדאיג מישהו. אבל היא ספגה אותם בדיוק בשלבים שאפשר היה לטעות בהם. זו ממש נבחרת מתוכנתת. כשרוביניו ירד מהבמה אחרי שנבחר לשחקן המצטיין, הוא בכלל שכח את הפרס שחברת הבירה "באדוויזר" העניקה לו. במקומות אחרים רוביניו היה אוסף אולי תארים אישיים, אבל כאן הוא מרוכז במשימה הקבוצתית לטעות כמה שפחות.

"זה תהליך של שלוש שנים, זה בכלל לא התחיל בדרום אפריקה", הטעים דוגנה בסיום הניצחון על צ'ילה. מבט על דונגה במהלך המשחק, מלמד איך הנבחרת שלו טועה כל כך מעט. בזמן שמרסלו ביילסה חורש כל פינה באזור הטכני שלו, בזמן שמאמנים אחרים משתוללים ומתרוצצים, דונגה נע על אותו קו ברור מהכיסא שלו, חמישה מטרים קדימה, וחוזר חלילה. הוא לא רץ מפינה לפינה, הוא לא קופץ על כדורים כמו מראדונה. הוא תמיד עומד באותו מקום, וגם כשהכדור עובר לידו הוא אפילו לא זז בשבילו. אף וירוס לא יחדור את תוכנת המחשב הזו.

במסיבת העיתונאים אחרי צ'ילה דונגה זכה כבר לקבלת פנים אחרת. עם שאלות כמו – האם זה המשחק הגדול ביותר, האם לזה התכוונת כשטענת שהנבחרת מתקדמת ומשפרת את היכולת שלה תוך כדי טורניר. "מספיק לי לומר להם כמה מילים, והם כבר מבינים בדיוק מה אני רוצה מהם", ענה. אפילו הכתבים הוותיקים ביותר של ברזיל, אלו שראו כבר כמעט 10 מונדיאלים ותמיד דורשים את הכדורגל המסורתי, הסמיקו. הם הסמיקו מגאווה במאמן שלהם, אחרי לא מעט שנים של מלחמות (דונגה: "הרבה פקפקו לפני הטורניר שאנחנו נוכל לשחק ככה"). יכול להיות שגם העיתונאים הברזילאים קפצו לפתע למסלול המנצח של הנבחרת שלהם – אפס טעויות?

מונדיאל 2010 ייזכר בעיקר כמונדיאל של הנבחרות האמריקאיות בכלל והדרום אמריקאיות בפרט. ובצדק. רוביניו ניכס זאת לסגנון ההתקפי בסיום המשחק מול צ'ילה, אבל היו שם עוד הרבה דברים חשובים לא פחות: קידום מעמד המאמן, דגש נרחב יותר על משחק ההגנה וכבוד גדול יותר לחולצת הנבחרת מיבשות ישנות יותר.

אלא אם כן אורוגוואי תנפץ זאת בשבוע הקרוב, המשחק מול צ'ילה הדגים גם את התקרה שפרוסה מעל כל הדברים הנהדרים שראינו מהסינדרלות הדרום אמריקאיות בדרום אפריקה 2010: עד שנבחרות כמו צ'ילה ומקסיקו לא ישכילו להסיר מעליהן את הצל הכבד של שליטות היבשת, ברזיל וארגנטינה, לכל התהליכים האלה יהיה סוף עצוב ומחסום גדילה מעיק.

באירופה, ביו היתר בגלל פריסה גיאוגרפית שונה, העליות והירידות בשלטון של הנבחרות עדיין קיימות, בעוד שהפחד הפסיכולוגי בין שתי הגדולות לשאר הקטנות ביבשת החדשה נראה כמעט בלתי מחיק. אין מה לעשות, כדי לקבל חותמת של מהפכה על מה שאירע כאן לדרום אמריקאיות, הן צריכות לקבל קודם את החותמת המקומית.

"מה שקרה לצ'ילה זה חלק מטראומה ישנה מול ברזיל", מסביר קרלוס קוסטס, איש תחנת הרדיו ADM. "זה בדיוק מה שקרה למקסיקו מול ארגנטינה – שער אחד, וכל הטראומה והפחד הפסיכולוגי יוצאים החוצה. במוקדמות אצלנו ביבשת אתה יכול לראות נבחרות כמו בוליביה או פרגוואי מנצחות את ברזיל וארגנטינה, זה קורה בעיקר בבית, אבל כשצריך לעשות זאת במסגרת החשובה יותר כמו המונדיאל, הפחדים הישנים צצים החוצה".

שפת הגוף של מרסלו ביילסה היא דוגמה נהדרת לכך. האיש נשאל במסיבת העיתונאים כעשר שאלות ואולי אף יותר, אבל לאורך כל הזמן הזה, כ-20 דקות ממש, בין אם הקשיב לשאלה ובין אם ענה, הוא נעץ את מבטו בשולחן ולא יצר קשר עין עם איש. זה היה מחזה מדהים. מחזה של אדם קצת מחופף וקצת מפוחד. "יש עדיין מרחקים בין הנבחרות הגדולות לקטנות, ואני לא רואה איך יכולנו לסגור את המרחק מברזיל". למרות שמדובר במאמן ארגנטינאי, אפילו מאמן מוצלח למדי, המגבלות הפסיכולוגיות מוטמעות היטב גם בו. ביילסה, שבכלל לא בטוח שימשיך בצ'ילה, חתום על מונדיאל נהדר, אבל גם מונדיאל שלא הצליח לעבור בו את הרף החשוב ביותר כדי להפוך את הבשורה להכרזה: הרף של ארגנטינה וברזיל. עד שזה לא יקרה, לכל הצלחה דרום אמריקאית במסגרת בינלאומית תוצמד כוכבית קטנה.