זה לא הוא, זה אתם

פאביו קאפלו פתח את דלת חדר מסיבת העיתונאים בצורה די אגרסיבית. המתורגמן לצידו, קצין התקשורת מאחוריו, וקאפלו צועד בביטחון לקראת הקרב שמצפה לו. הוא רק לא שם לב שמסיבת העיתונאים של יואכים לב עדיין לא הסתיימה. המאמן האיטלקי הבין שעליו להמתין בצד. הוא סידר את השיער, בהה בתקרה, תקע את ידיו בכיסים. מבטו כועס, מופתע, מבין שהוא קצת לא קשור. במשך כמה דקות תמימות אחד המאמנים הגדולים של תקופתנו נראה חשוף בצריח לעיני עשרות עיתונאים אנגלים שכמה דקות לפני כן, הניחו לו אקדח על השולחן בעקבות התבוסה לגרמניה.

"האם אתה מתכוון להתפטר", היתה השאלה הראשונה שנורתה לעבר קאפלו. המשחק? המערך? הגרמנים המעולים? עזבו שטויות. "אני איפגש עם יו"ר ההתאחדות, ונראה", ענה המאמן. נגמר? מה פתאום, האנגלים הרי לא יניחו לבעיה המרכזית שמפריעה לנבחרת שלהם. בגלל זה הם מצטיינים בכל מונדיאל והולכים באופן קבוע עד הסוף. קאפלו עוד לא הספיק להתכופף, וכבר הירייה השנייה נורתה לעברו: "למה אתה נפגש עם יו"ר ההתאחדות אם אתה לא מתכוון להתפטר?", שאל עיתונאי שהביט במאמן המעוטר כאילו הוא היה קאפלו והמאמן האנגלי הוא בכלל כתב במירור. השאלה המתבקשת - איך זה שקאפלו זכה במשהו בכל מקום בו עבד, למעט אנגליה - לא עלתה מן הסתם וכנראה גם לא תעלה בקרוב.

למרות שקאפלו הוא הקורבן של כל הסיפור הזה, באותם רגעים קשה היה להשתחרר מהתחושה שצדק גדול נעשה הערב. מצד אחד, נבחרת שמנסה לקנות הצלחה; מצד שני, נבחרת שמנסה לבנות אותה ולעבוד בשבילה. לפני יותר מעשור, ניצחון אנגלי על גרמניה נחשב לניצחון הטובים על הרעים, ולהיפך. הרקע לכך כואב במיוחד לעם היהודי וזה לא המקום לקשר אותו, אבל גם מבחינת כדורגל האנגלים נחשבו לקו החיובי של הענף בעוד הגרמנים לשליליים. אם מישהו היה צריך הוכחה נוספת לסופו של המיתוס הזה, ה-1:4 הגרמני בבלומפונטיין העניק לו אותה, ובגדול.

הכל בעצם מתחיל מהליגה האנגלית. הליגה ששכחה את השחקן האנגלי; הליגה שהפכה ליותר גדולה ממה שהיא באמת; וככל שהיא גדולה יותר, כך קשה לבוא אחר כך לטורניר גדול אחר ולנצח. הסיפור של פאביו קאפלו הוא בעצם הסיפור של מספר מאמני ענק שהגיעו למונדיאל הזה רק כדי לגלות כמה זה שונה לאמן נבחרת בטורניר כה משמעותי, מלאמן קבוצה בליגה – כל ליגה. חבל שהעיתונאים האנגלים לא מבינים זאת. בכל קבוצה בה אימן, קאפלו יכול היה לקנות את השחקן שחסר לו. זה שהוא צריך להסתדר עם בלם מווסטהאם, מגן בינוני מליברפול ושוער מביך מפורסמות, לא אומר שהקבוצות שלו שכחו לשחק הגנה. יש יד יוצרת ויש חומר. כנ"ל לגבי מרצ'לו ליפי באיטליה: ב-2006 היה לו עם מה לעבוד, ב-2010 מרחב התמרון שלו היה קטן יותר.

בזמן שהגרמנים עבדו על החומר, רעננו את תפיסת העולם ואת הסגלים, הפכו את הליגה שלהם לבמה נהדרת ולא להצגה עצמה, האנגלים התרגלו בשנים האחרונות לקנות הצלחה. התפיסה הזו, לצערנו, חלחלה גם לנבחרת שלהם בסופו של דבר, והם חשבו שקאפלו יפתור להם את כל הבעיות. אלא שנבחרת מפוארת שמכבדת את הכדורגלן שלה ואת הכדורגל שלה, מביאה מאמן מאותה שושלת משפחתית. למעשה, אף נבחרת לא זכתה במונדיאל עם מאמן זר. ג'ורג' ריינור האנגלי הגיע לגמר עם שבדיה ב-1958, וארנסט האפל, המאמן האוסטרי העצום, הוליך את נבחרת הולנד לגמר ב-1978. מאמן זר זה מתכון לנבחרת קטנה, לא לנבחרת אנגליה.

בזמן ההמתנה לקאפלו, החלו מספר עיתונאים אנגלים לתכנן ביניהם את העתיד של הנבחרת. מה יהיה עכשיו, תהה אחד. לא נראה לי שלמפארד ימשיך, ענה אחר. וג'רארד? הקשה הראשון. לא יודע באמת מי יבוא אחריהם, ענה העיתונאי האחר, שהוסיף ואמר שחבר שלו סיפר שידוע לו שלמפארד אמר בפורום מסוים שאם היה לנבחרת האנגלית שוער גדול, הם היו זוכים במונדיאל. כן, כן, ממש. ואם הם יחליפו מאמן, זה בכלל בטוח שבמונדיאל הבא הם יזכו. למה קאפלו אמר שהשחקנים שלו הגיעו עייפים מהליגה השוחקת, מהליגה שמצד אחד מנפחת ומצד שני מפוררת את השחקן האנגלי - זה פחות עניין אותם. אחרי הכל, זו בעיה של ווין רוני, לא שלהם.

מבט לאחד משני היציעים שמאחורי השער באצטדיון פרי סטייט בבלופונטיין, לימד היטב שאכן היוצרות התהפכו בין התדמית האנגלית לגרמנית. יציע כמעט שלם, שהורכב מאוהדים גנאים ודרום אפריקאים, חגגו בקצב של היבשת השחורה את הכדורגל הגרמני. ממולם יציע עם רוב גרמני שצבוע בכל הצבעים: שחורים, בלונדיניים, תספורות אפרו, שבילים בצד, נובורישים, היפיים, נשים, ילדים. בדרך למגרש פגשנו זוג של לבן ושחורה, דרום אפריקאים, שהגיעו לתמוך בנבחרות הגרמנית, עם דגל ענק שמעטר את המכונית שלהם. למה, אני שואל. למה גרמניה, לעזאזל. בגלל הכדורגל, בגלל הכיף, בגלל הסגנון, הם עונים.

למרות שזה היה קשה לעיכול, אי אפשר היה להישאר אדיש לקבלות שתומס מולר, מסוט אוזיל וחבריהם סיפקו כמה שעות אחר כך, והקצב המסחרר בו ליהטטו. בסיום המשחק התקשורת הגרמנית הציפה אותם בשאלות מלאות חשש, שמא מה שקרה להם אחרי אוסטרליה בשלב הבתים יקרה שוב ברבע הגמר. אלא שהזיפים של מולר לא זזו. הוא צעיר, רעב ורוצה רק ליהנות. לטקס בחירת השחקן המצטיין הוא הגיע היישר מכר הדשא, וכשביקשו ממנו לרדת מהבמה, הוא זרק למיקורופון הערה ילדותית: "עכשיו המיקרופון מסריח בגללי". קליל, חופשי, ונטול כל חשיבות עצמית. הכי רחוק מהאנגלים.