טיפוס חיובי

זה היה מחזה די ביזארי. אוהד אנגלי טיפוסי, לא מהזן העשיר ששולט כאן, יותר מזה של השיכורים, הנמוכים, הקרחים, אדומי הפנים, אלו שלא נותרו להם הרבה שיניים, עומד בתור לבירה באצטדיון גרין פוינט ומתלונן לתוך הטלפון הסלולארי. לא ברור עם איזה בן משפחה דיבר, אבל תוכן השיחה היה ברור: תלונות, תלונות, ועוד קצת תלונות. "הארגון כאן נוראי, אני לא מוצא את עצמי, איך אפשר להסתדר ככה, מי נתן להם לארגן מונדיאל", אמר האיש שאם הייתם רואים אותו, הייתם מבינים שהוא לא יכול בטענות לאף אחד חוץ מעצמו.

הוא לא האירופי היחיד שמתלונן לא אחת על החריקות המשניות בסדר שניתן למצוא בדרום אפריקה 2010. לא הכל מדויק כאן כמו תחנות הרכבת שפלטו את האוהדים בגרמניה 2006, אבל מי שלומד לקבל את תנאי האירוח, מצליח ליהנות מהם ולא מתעקש על הרגלי חייו הישנים, הוא גם זה שמצטיין כאן. אם תרצו, זו אולי, בגדול, הסיבה מדוע לחלק מהנבחרות האירופיות עדיין לוקח זמן להתאקלם לתנאי המחיה החדשים ומדוע אלו שבאים לכאן ללא אגו מנופח, פתחו את הטורניר די בהצלחה. אולי זה עוד ישתנה, אבל דרך אוהד אנגלי שיכור ומפונק אפשר אולי להבין למה אף נבחרת אירופית לא זכתה בגביע העולם מחוץ ליבשתה.

ההסבר הזה לא מקורי. הוא לקוח מתשובה שסיפק דייגו מראדונה לשאלה שהופנתה אליו אחרי עוד גמגום של קבוצה אירופית. הולנד היא היחידה שבאה לכאן בגישה חיובית, זכר לתרבות החברית שהנבחרת הזו מקרינה בכל מפגש איתה, ואולי גם ספרד ואנגליה ילכו בדרכה כעת ויתאקלמו במונדיאל שרחוק מהבית החם. בסך הכל, יש הרבה יתרונות וקסם במונדיאל האפריקאי ולכל מכשול שנתקלים בו, יש תרופה אחת: הלב הרחב של המקומיים. לולא טוב הלב שלהם והנכונות ללכת לקראתך למרות חוקי פיפ"א הנוקשים, המצב היה הרבה יותר גרוע. לא פעם אתה יכול להיכנס עם המכונית עד למגרש כי השומר מיד מבין את המצוקה שלך, ולמרות שאסור לך לחצות את המחסום עליו הוא מופקד, המגע האנושי והרצון להוכיח שאפריקה היא אחרת מנצחים כל הוראה שבגרמניה הייתה ממולאת עד תום. במקרה אחד אפילו ויתרו לנו על קנס בגין נהיגה במהירות מופרזת רק משום שמיהרנו למשחק בין ספרד לשוויץ והשוטר חשש שנאחר.

מכאן, אפשר להבין יותר על כדורגל. כאן, בלא נודע, הבלופים נחשפים הרבה יותר מהר. נבחרות שלא מזיזות הצידה את האגו, את המריבות הישנות, וחושבות שגם הפעם הכל איכשהו יסתדר להן, לא יכולות לשקר יותר. אנגליה כמעט ולא עלתה, ושתי הפיינליסטיות מהמונדיאל הקודם, שהרושם הכי גדול שהן שהותירו בנו הייתה נגיחה של כוכב בשחקן יריב, מיהרו לשלם את המחיר. כאן תנאי הפתיחה בין המעמדות השונים הרבה יותר הגיוניים, כאן לנבחרות קטנות יותר יש פחות סיכוי ליפול. אם אתה לא מתלבש בהתאם, החורף האפריקאי יעניש גם אותך.

להצלחה של הדרום אמריקאיות והאמריקאיות בכלל יש כמובן סיבות נוספות, ממעבר להתאמה שלהן לתנאים החיצוניים. נתחיל מהמאמנים האיכותיים שמשפיעים יותר על הסדר שנעשה בכישרון ובלהט – ביילסה, אגירה, מרטינו (מאמן השנה בדרום אמריקה ב-2007), דבר שמתבטא בדגש על משחק ההגנה. עד למשחק בין צ'ילה לספרד, ספגו כל הדרום אמריקאיות ארבעה שערים בלבד ב-13 משחקים. הצ'יליאנים ספגו מחצית מהכמות הזו במשחק הנעילה של הסיבוב, אבל עדיין עלו והרושם העז מההצלחה היבשתית נשאר. רק להזכיר, יש שוער-על אחד בלבד בכל הנבחרות הללו, ז'וליו סזאר מברזיל. כשיש תנאי פתיחה שווים יותר ומסגרת ששומרת על ההתלהבות הלטינית, התוצאות בהתאם.

במונדיאל שבו קשה יותר לשקר, יש לדרום אמריקאיות ולמספר נבחרות נוספות עוד יתרון חשוב: המחויבות העתיקה לחולצת הנבחרת, שמאוד נפגעת מחוזקן של הליגות האירופיות והסכומים שמשולמים לשחקנים. מוטיב הלאומיות הישן קיים אצלן בווליום גבוה יותר. במסיבת העיתונאים אחרי הניצחון על יוון, שנייה אחרי שדרש מהעיתונאים להתנצל בפני השחקנים שלו, מראדונה טען בעיניים רטובות שהוא וחניכיו נלחמים למען הצבעים של ארגנטינה. הוא באמת התכוון לזה.

סליחה על ההכללה, אבל נדמה שהשחקנים הדרום אמריקאיים אכן מחויבים יותר לנבחרת, בעוד שחקנים כמו ג'ון טרי, ניקולא אנלקה ואפילו סמואל אטו מחויבים יותר לעצמם. קשה לראות את מסי או קאקה נכנסים לחזית עם המאמן שלהם ברגעים כאלה חשובים לאומה. הדוגמה המושלמת לכך היא דייגו מיליטו: עד לא מזמן המלך של ליגת האלופות, כובש הצמד המפואר בגמר, שיושב על הספסל כמו ילד טוב, גם כשהוא יודע שהוא במקרה הטוב שחקן מחליף. את ההצלחה של האמריקאיות אפשר גם לחבר לכוכבים הרבים שלהן בליגות האירופיות, אבל בכדורגל הנבחרות ההולך ונשחק, ללב יש תפקיד מכריע.

ההחלטה של פיפ"א לחלק בצורה הוגנת יותר את המונדיאלים בין היבשות בעתיד הניחה חותמת משמעותית על השינויים במפת כדורגל הנבחרות. קשה לדמיין את התוצאות הטובות של יפן ודרום קוריאה בדרום אפריקה 2010 ללא אירוח המונדיאל ב-2002. במשחקים שלהן נדמה היה לפעמים שהנבחרות האירופיות שהפסידו להן לא למדו אותן מספיק, אבל אולי עכשיו לכולם יהיה הרבה יותר ברור שהן כאן כדי להישאר. מי שרוצה ליהנות מצמצום הפערים חייב לעבוד כמו נבחרת רעבה ולא לזלזל באף אחד.

נקודה נוספת שבלטה בשלב הבתים הן טעויות השיפוט הרבות. שופטי המונדיאל עובדים מאוד קשה לפני כל משחק וכבר פעמיים שפיפ"א פתחה את שערי המחנה שלהם כדי שהעיתונאים יראו זאת בעצמם. אבל אז גם אתה מבין שתכל'ס, השופטים המסכנים האלה, שעושים הכל כדי להצליח, הם גם הקורבנות. פיפ"א נעזרת באימונים הקשים שלהם כדי להתחמק מהחלטות גדולות יותר שיעזרו להם לטעות פחות, ובטח שאין לה אומץ לבחור לטורניר כזה את הטובים ביותר ולמנוע את כניסתם של שופטים ממדינות קטנות שלא רגילים ללחץ כזה. הרבה יותר קל להריץ אותם מאשר לסייע להם. אל תצפו לשינוי בשלבי ההכרעה ותתפללו שהמונדיאל הזה לא יוכרע בגלל שופטים.

גם יום אחרי ההדחה של דרום אפריקה ניתן היה למצוא ברחובות אוהדים עם חולצות הבפאנה בפאנה. החשש מירידת מתח נראה פתאום כמו החשש מהאלימות והפשיעה ערב הטורניר. מונדיאל בחורף זה לא דבר קל. גם משחק של ברזיל באפס מעלות נראה פחות טוב, ורוב העיתונאים כאן חולים, מי פחות ומי יותר. ביום שלישי האחרון לא נותר זוג גטקס אחד לרפואה שהוא לא אקסטרה אקסטרה לארג' בכיכר נלסון מנדלה, אבל משק כנפי ההיסטוריה מתקן את הכל. אפילו שחורים שאין להם כסף לכרטיס, ויש רבים כאלה, מצטרפים לחגיגה ומנסים לעזור לך בכל הזדמנות.

קשה לדעת איך דרום אפריקה תיראה אחרי המונדיאל. עדיין קיים חשש לא קטן שהאכזבה של מעוטי היכולת תאיץ את קרבות הגזע והמעמד, אבל את זה נדע רק ב-2011. נכון לעכשיו, השלב הראשון של המונדיאל התגבר על לא מעט קשיים כדי להיחשב בסיומו כהצלחה. למרות פתיחה רזה בגולים, למרות הגעה מאוחרת של הרבה נבחרות גדולות, למרות הקשיים בארגון, יש לנו כדורגל לא רע בכלל, יש לנו סיפורים, יש תהליכים ויש תקווה חדשה לעשור הבא. מי שרוצה להבין את זה עכשיו, מצליח, ומי שלא, מוזמן להמשיך להתקשר הביתה ולהתלונן לחינם.