כדורגל, וכדורגל אנגלי

עם שריקת הסיום למשחק בין אנגליה לסלובניה בפורט-אליזבת', הפרשנים ב-BBC כבר החלו לפנטז על חצי הגמר ואפילו על זכייה בטורניר. גאנה בשמינית הגמר, והמנצחת בין אורוגוואי לדרום קוריאה ברבע הגמר, נראו כמו משוכות קלילות, למרות שזה עתה יצאה הנבחרת של פאביו קאפלו רק בשן ועין מבית בו התמודדה עם "אריות הכדורגל" מסלובניה, אלג'יריה וארה"ב.

אלא שאז הגיע השער של לנדון דונובן במשחק בין ארה"ב לאלג'יריה בפרטוריה והחזיר אותם קצת לקרקע המציאות. לדקה קלה, כמובן, עד שהתעשתו וחזרו לקבוע בספקנות ש"גרמניה הנוכחית לא מפחידה כמו פעם", ולארגנטינה, היריבה האפשרית ברבע הגמר אם וכאשר, "אין הגנה". כל זה כשרק תשעים דקות לפני כן כבר חישבו את קיצו של המאמן האיטלקי לאחור והתחרו ביניהם מי יחבוט חזק יותר בגוויה המפרפרת.

כאלה הם האנגלים, אין רגע דל, מאניה או דיפרסיה, ותמיד דרמה.

אם להתנתק לרגע מהפסטיבל הלא רציונלי הקבוע סביב הנבחרת האנגלית (וזה ממש לא קל) ולנסות לנתח את הופעתה עד כה ואת סיכוייה להמשך בצורה שקולה, התמונה רחוקה מלהיות ורודה עבור מולדת הכדורגל.

שני המשחקים הראשונים של אנגליה בטורניר, נגד ארה"ב ואלג'יריה, חשפו שוב את החולשות המוכרות של הנבחרות האנגליות לדורותיהן: העדר יצירתיות, יכולת טכנית מוגבלת (שלא לומר קלוקלת) וחוסר יכולת לחשוב ולאלתר. גם במשחק נגד סלובניה היה אפשר להבחין באותן לקויות, אלא שהפעם האנגלים הביאו לזירה את הנשקים המוכרים שלהם: לחימה, מחוייבות ותשוקה, וזה הספיק לניצחון דחוק נגד נבחרת בינונית מאוד. אבל ספק גדול אם זה יספיק נגד גרמניה הנוכחית, שבנוסף להיותה 'גרמניה הקלאסית' מציגה בטורניר הנוכחי נבחרת צעירה, רעננה ומלהיבה. ספק גדול אף יותר אם זה יספיק, אם וכאשר כאמור נגד ארגנטינה של מסי ושות' שהכישרון והיצירתיות עולים בה על גדותיהם.

אם לבחון את זה בהקשר רחב יותר, ניתן לומר שהבעיה המרכזית של נבחרות אנגליה במשך השנים היתה שבטורנירים הבינלאומיים השחקנים האנגליים, שרגילים לכדורגל שמשוחק אצלם בבית, נאלצים לשחק כדורגל שונה לחלוטין ממה שהם מכירים ולהביא לידי ביטוי איכויות שמעולם לא רכשו.

כדי להבין מדוע נבחרת אנגליה נכשלת שוב ושוב כשהיא פוגשת נבחרות עם מעט טכניקה ויצירתיות, מספיק לקפוץ לפארק השכונתי ביום ראשון בבוקר ולראות את הילדים משחקים. לא תראו שם ילד אחד משתעשע עם הכדור, עובר ילד אחר בכדרור או מנסה איזה עקב חצוף. תראו שם משחק כדור שבו משתמשים אמנם ברגל, אבל מזכיר הרבה יותר ראגבי - הרבה כוח, מגע פיזי, כדור ושחקנים שנעים בתזזיתיות.

כשהסגנון הזה משוחק ברמה המקצוענית, בפרמיירליג למשל, זה נראה נפלא - המשחק קצבי ורווי אירועים והכדור נע במהירות מרחבה לרחבה. אך בעוד עבור הצופה מדובר בחוויה מרתקת, עבור השחקן האנגלי מדובר בחוויה מעקרת. בסגנון משחק שכזה לשחקן האנגלי כמעט ואין זמן איכות עם הכדור. בשנייה שבה הוא נוגע בו עטים עליו שניים או שלושה שחקני יריב עם מבט של רצח בעיניים, וחובה עליו להיפטר ממנו במהירות הבזק אם חפץ חיים הוא. לכן השחקן האנגלי לא מפתח מיומנויות שליטה בכדור, את היכולת לקרוא את הסיטואציה במגרש ולתת כדור חכם בין שני מגינים, או את הכישרון לאלתר וליצור.

כך יוצא שכשהשחקן האנגלי פוגש ביריבים שלא עטים עליו באותה שנייה בה הוא מקבל את הכדור, ונותנים לו זמן להתנהל איתו, הוא נותר אובד עצות. הבחירות שלו מה לעשות עם החפץ העגול שהתגלגל לפתחו שבלוניות ומגושמות, כמו התנהלות של גבר לא מנוסה בחברת נערה תזזיתית ומלאת חיוניות, והתוצאה נעדרת ריגוש ולא מספקת.

החיסרון של הכדורגל האנגלי בזירה הבינלאומית הוא, אם כן, מובנה ונעוץ עמוק בשורשים של תרבות המשחק בממלכה. השאלה האם זה הופך אותו לנחות או נעלה היא שאלה כמעט פילוסופית, שתלויה לחלוטין בעיני המתבונן. אבל שאלת היעילות היא הרבה אובייקטיבית, ואכן פעם אחר פעם מוכח שבסגנון הזה לאנגלים יש יכולת מוגבלת מאוד לגבור על נבחרות שמשחקות 'כדורגל' ולא 'כדורגל אנגלי'.

כשעוד היה שחקן נשאל פעם משה סיני במה הוא מתעניין מחוץ לכדורגל? "כדורגל אנגלי" ענה. לא בטוח שלכך התכוון, אבל נדמה כי בתשובתו זו הציע סיני הצעיר אבחנה חדה ומדוייקת.