ממתין למגזר הדין

באופן קיצוני משהו, העובדה שעבאס סואן החליט שבקרוב יתלה את הנעליים הייתה מקור לחפלה גדולה בסכנין, בדיוק כמו שהיא הייתה מהולה בעצב. גם זקני סכנין לא זוכרים מתי בפעם האחרונה זה קרה להם. שחקן ערבי ששיחק בנבחרת ישראל פורש מכדורגל, ואף אחד שם לא יודע באמת אם לבכות או לשמוח. דומה שאפילו לסואן עצמו קשה לפרוש. בסכנין מספרים שהוא רוצה לערוך כמה משחקי פרידה, אולי משחק פרידה, לפני שיירד מהדשא לתמיד, אבל כולם מתכחשים לזה שהסמל הולך להיות בקרוב אחד מהם.

הפרישה הצפויה של סואן העלתה גם נושא לא פחות חשוב שעולה בכל פעם ששחקן ערבי גאה פורש מכדורגל – מהו מקומו בפנתיאון של הכדורגלנים מהמגזר בישראל? מצד אחד, סואן נחשב לסמל, מנהיג ולאדם שמסמל את הדעתנות המתונה של ערביי ישראל. מצד שני, קשה להשוות את התהילה שלה הוא זכה ביחס לזאהי ארמלי או רפעת טורק, למשל. על השאלה הזאת ניסו לענות רבים וטובים ובתוך כל נימוק מעניין נמצאת גם תשובה.

כששאלנו שחקנים ערביים ממכבי חיפה ומקבוצות אחרות מי השחקן הערבי הכי גדול בישראל בכל הזמנים, הם דירגו שלושה, לפי הסדר הבא: זאהי ארמלי, רפעת טורק ועלי עותמן (הכוכב האגדי של הפועל ירושלים, גיבור ילדות של הקטמונים). שחקני העידן החדש, כמו סלים טועמה, וואליד באדיר וסואן, לא הוזכרו משום מה ברשימה הזאת. "מקצועית, סואן שחקן טוב ויעיל, אבל יותר בצד ההגנתי. לא וירטואוז, אלא יותר מתוחכם", קובע טורק. "הוא לא עשה דברים גדולים שיגרמו לזכור אותו מבחינה מקצועית. סואן יותר סמל מאשר השחקן הערבי הכי גדול". כששאלנו את טורק מה דעתו על כך שסואן שיחק כמעט כל הקריירה בסכנין הוא ענה תשובה מפתיעה: "הלו, זאת קבוצה ערבית טובה, אבל לא מנצ'סטר יונייטד, הוא שיחק מתוך בחירה? תשאל אותו אם הייתה לו הזדמנות לשחק בהפועל הוא לא היה לוקח. עובדה שכשחיפה פנתה הוא עבר. תאמין לי, הם היו רוצים אותו שם בגיל צעיר הוא היה בורח משם. הוא שיחק איפה שיכול היה להתקדם".

"מבחינה מקצועית, ההבדל עצום", מסביר ארמלי את ההבדל המקצועי בין שחקני הדור הישן לדור החדש, למרות שכאשר מדברים עליו הוא מגדיר את עצמו כדור הביניים, משהו בין עותמן וטורק לדור של סואן. "הגעתי לחיפה כשהייתה במקום העשירי, 13 נקודות מבית"ר, בסוף העונה לקחתי אליפות. ברגע שהצטרפתי הבקעתי שערים והצגתי יכולת טובה, הבאתי לחיפה סגנון כדורגל אחר, עם כוח, מתפרצות ובעיטות. משהו שונה. זה פתח אור לצפון, חיפה לקחה אליפות וזה נתן לי דחיפה גדולה. כולם דיברו עליי כי חיפה עשתה שינוי שצירפה אותי והביאה אליפות. לחלוץ יש משמעות גדולה, ברגע שאתה טוב יש לך שם טוב. מגן או קשר עם תפקיד כשל סואן, נכנס פחות לתודעה. גם התפקיד קובע".

איך שלא תסתכלו על זה, לטורק וארמלי יש הרבה במה להתגאות. הראשון היה השחקן הערבי הראשון בנבחרת והראשון שלקח אליפות בישראל. השני שזכה בשלוש אליפויות (שתיים עם שרף, אחת עם לבקוביץ' ושלוש פעמים בגמר הגביע) הוא מלך השערים הערבי הראשון והאחרון. כאילו, בינתיים. "נכנסתי לנבחרת ב-82', טורק עשה את זה באולימפיאדת מונטריאול (1976), הוא הגיע לשם בגיל צעיר יחסית. ההישג שלי בחיפה (25 שערים בעונה) הוא כמעט בלתי הפיך. אבל לא הזכרנו את עבאס, גם הוא שיחק בנבחרת".

העובדה שארמלי ציין נכונה ומביאה לשאלה הבאה, שרבים מהנשאלים התחבטו בה – מה הרגע הכי גדול של סואן בקריירה. השאלה הזאת יצרה גם היא דיון מרתק. חלקם ענה בפשטות – הגביע עם בני סכנין כקפטן. אחרים טענו כי השער שלו נגד אירלנד שיקף את ההוויה שלו כשחקן. שער של שחקן ערבי במדי נבחרת ישראל הוא כביכול ניצחון למגזר, הוכחה שהם יכולים להביא כבוד לעצמם גם אם הם לא ממש גאים בהישג של הנבחרת. שתי התשובות הללו עונות בדיוק על הדילמה של הנשאלים כאן – האם סואן הוא שחקן טוב יותר (הגביע עם סכנין) או סמל נערץ יותר (הגול מול אירלנד והעובדה שכמעט אף פעם לא עזב את סכנין). בבני סכנין היו מאוד מרוצים. השוער מאיר כהן חושב ש"הייתה לו כאן עדת מעריצים בגלל הגול נגד אירלנד וגם בגלל הגביע עם סכנין, זה שילוב של השניים. אתם צריכים להבין שבמגזר יש הרבה כבוד, מי שנותן מקבל פי שניים, וסואן נתן. בלי הגול נגד אירלנד והגביע בסכנין הוא לא היה כזה. רק תראו את ההשפעה של שני אירועים שמשנים קריירה. אני חושב שלא נכון לעשות השוואות עם אחרים".

כששאלנו מי הסמל הכי גדול של קבוצתו בכל הזמנים, לא היה מקום לספקות – סואן הוא האיש. יחד עם זאת, רבים מהנשאלים בכתבה הזאת ביקשו לערוך הפרדה מוחלטת בין הסמל אותו הוא מייצג לבין סואן השחקן. "סואן היה שחקן טוב, אבל בטח שלא צריך להשוות אותו לעלי עותמן, למשל. הוא היה אחד הגדולים, למרות שתופקד כבלם, אבל זאת לא הנקודה", מסביר טורק. "בתקופה ההיא היינו נטע זר בחברה הישראלית ולא ממש ידעו איך לבלוע אותנו. אלה של היום הם ילדי שמנת. לנו היה עוד יותר קשה להתמודד, סואן משחק בשקט. אני לא זוכר משחק שלא ירקו עליי, שחקנים מהקבוצה היריבה היו קוראים לי 'יא ערבי בן זונה, לך תשחק עם ערפאת בלבנון, לך לסוריה, יא מחבל'. היום, יש פי עשרה גזענות, אבל אנשים יותר זהירים. בזמנו, אני לא זוכר משחק ששחקנים, לא הקהל, שמשחקים מולך, לא מקללים. יש הרבה גזענים אצלכם".

טורק, שגדל על רזיה של שכונת עג'מי היפואית, שהסרט בכיכובה זכה להד תקשורתי רחב, יכול לספר טוב יותר מכולם איך מערבבים ספורט עם פוליטיקה. אם סואן ניסה להימנע מזה, טורק הקים לפני 29 שנה את תנועת "ניצני שלום", שמנסה לקרב בין נוער יהודי וערבי. שבע שנים אחר כך, ב-1988, הוא הוצב בראש רשימת רץ לעיריית תל אביב. עשור לאחר מכן הוא נבחר למועצת העיר מטעם מרצ ועד לפני שמונה שנים עוד היה מועמד להיות סגנו של רון חולדאי. "סואן לא חולל שינוי באמצעות אמירות מיוחדות, אני תמיד התבטאתי בעבר והוא התחבא. כשיש בעיה במגזר הוא קם ומתייצב, אבל אני עברתי יותר בקריירה ולכן רציתי לעשות לזה סטופ. אני מאמין בשלום, מה אנשים רוצים ממני? שבמקום תנועת שלום אקים תנועה שתשים מטענים ופצצות? אני לא עושה הכללה ותמיד הסתכלתי על העשרה אחוז השקטים. כל אחד נוהג לפי ראות עיניו בקטע הזה".

מי שיכול לשקף את הנקודה הזאת טוב מכולם הוא דווקא אמציה לבקוביץ', שאימן את ארמלי ועותמן והכיר את טורק מהתקופה שלו בהפועל. "מי שקובע מי שחקן גדול יותר בימינו היא התקשורת", מעלה לבקוביץ' נקודה נוספת. "בזמנו אימנתי את עותמן בהפועל ירושלים והיא הייתה הקבוצה הראשונה שהביאה גביע לבירת ישראל מאז קודם המדינה, אבל מי ידע מזה? היום התקשורת מכסה שחקן מהרגע שהוא קם ועד שהוא נכנס למיטה. זאהי לקח אליפות במכבי חיפה, את סואן סיקרו יותר. אני חושב שזאהי הוא אחד הגדולים, אם לא הגדול שבהם. אני מאמן, צריך לשפוט דברים לפי הצלחה ספורטיבית ולא לפי סמליות דתית".

"זאהי באמת היה הכי גדול, אבל זה גם נכון שהתקשורת קבעה הרבה", אומר חיים ברעם, סוציאליסט ואוהד מושבע של הפועל ירושלים שבקיא ברזי ההיסטוריה של שחקנים כמו עותמן כפי שהוא בקיא ברזי ההיסטוריה של השחקנים הערביים בישראל. "עותמן היה אז חלק מקבוצה מצוינת, אבל רחוק מעיני העיתונאים התל אביבים. כל העיתונות אז הייתה מקומונים תל אביבים מורחבים. מכבי חיפה קיבלה לעיתים סיקור, אבל ירושלים? מחוץ לגבולות ירושלים אף אחד לא הכיר את התופעה של הפועל. לא היו הרבה שחקנים כמו עלי, עם משחק ראש מהטובים שהכרתי אבל לא טכני במיוחד. הוא היה סמל של הפועל ירושלים. שלא תבין לא נכון, אני מסכים שסואן היה סמל ענק בסכנין עם כושר מנהיגות וביטוי שאינם תלויים רק בתרומה שלו על המגרש, ממש כמו שי אהרון שלנו".

נקודה נוספת שארמלי מעלה כאן קשורה דווקא למהות הישג אחר של סואן, שלדעתו מכניס אותו לפנתיאון. "הוא עלה עם סכנין ליגה, אצלי ואצל טורק זה לא קרה. אתה יודע מה זה במגזר הערבי להביא קבוצה לליגת העל ואז לקחת איתה גביע?", הוא שואל ועונה. "פעם העליתי את שפרעם לליגה ארצית, אבל ההישג שלו היה מיוחד הרבה זכות בגלל המנהיגות שלו ובזכות המעמד שלו בקבוצה. באותה עונה שסואן עלה ליגה בא עזמי נאסר והעלה כמאמן את נצרת. אתה יודע מה? גם נאסר הוא סמל ענק כי הוא עלה לליגת העל. אבל סואן, בעצם הזכייה בגביע המדינה עם קבוצה ערבית הפך להיות ה-סמל, בהא הידיעה. לי היה יותר קשה להגיע לליגת העל עם שפרעם. רפעת טורק גדל בהפועל, הוא הביא איתה אליפות. עבאס לקח אותה מלמטה. עכשיו הבנת מה זה סמל? המגזר הערבי היה צמא, הוא העניק את התואר למי שהשקה אותו".

"סואן היה לוחם עם בעיטה מאוד חזקה ועם טכניקה לא מי יודע מה. מעין הכלאה בין טל בנין לבין גרועים ממנו. אבל מעניין שהפריחה שלו והפריחה של סכנין הגיעו בעלייה סימולטנית, קרו במקביל", מעלה ברעם נקודה חשובה לסיכום. "לדייויד פלאט לא היה מושג מינימלי בכדורגל, אבל הוא נתן גול נגד בלגיה ומאז הוא היה בקבוצות הכי טובות. עבאס סואן נתן שני גולים. אחד נגד אירלנד, שני נגד בית"ר, בו סכנין ניצחה 1:4, ממרחק רב מאוד בבעיטה צ'רלטונית חזקה ששברה את רוחם של הבית"רים. הוא הביא אהדה גדולה של הקהל לשחקנים. כשהוא עבר לקריית שמונה הוא היה מעין דג מחוץ למים, שחקן בלי קהל. מה זה אומר? שכן, הוא היה סמל. מי השחקן הגדול מכולם? כנראה ארמלי. גם טורק היה ענק, אבל לזאהי מגיע. אתה יודע מה? אולי לשניהם מגיע. לא תמיד חייבים לבחור. אני אחד שמסוגל לאהוב גם את פריס וגם את לונדון".