לא יפה ולא כונפה, את בסדר

להציל את כבוד היבשת השחורה , אפריקאית אחת בשמינית

בשש השנים האחרונות, מאז נקבע כי המונדיאל ייערך בדרום אפריקה, עמדה המדינה תחת לחץ עצום. לעמוד בציפיות. המסר של פיפ"א היה ברור - האח הגדול מהמערב צופה בכם וכדאי לכם מאוד לא לפשל. זה גם המוטו שליווה את ההכנות - לארגן טורניר סביר בלי תקלות ולא ליפול למלכודות התקשורת המערבית שקפצה בתאווה על כל 100 יורו שנעלמו בחדר המלון של נבחרת יוון או מצלמה שנגנבה לעיתונאי הסיני שטעה בדרכו ונקלע לשכונה הלא נכונה.

הבעיה היא שגם נבחרת דרום אפריקה חיפשה לעשות טורניר סביר - לא הציבה מטרות גבוהות ולא ניסתה להדהים את העולם. העיקר לא להיכנס לסטטיסטיקה. על הנייר, דרום אפריקה היא אחת הנבחרות החלשות בטורניר. בניגוד לאחיותיה האפריקאיות, אין לה כוכבים באנגליה או ספרד, אין לה היסטוריה של הצלחות ואין לה סמל דומיננטי ומנהיג על כר הדשא. לפיכך, היא הייתה צריכה להביא ערך מוסף כדי לצמצם את הפערים מהיריבות האיכותיות יותר בבית א'. זו הייתה בדיוק הבעיה של הבפאנה בפאנה בטורניר.

ההיסטוריה של גביע העולם מלמדת שמעולם לא הודחה נבחרת מארחת בשלב הראשון. ההסבר לכך הוא שמארחות שהיו אנדרדוג, למשל מקסיקו, ארצות הברית, יפן ודרום קוריאה, הביאו את אותה אקסטרה - התלהבות, מוטיבציית יתר - שעזרה לצלוח את השלב הראשון. כאן, נכשלה דרום אפריקה בגדול. היא לא נראתה כמו שמארחת צריכה להיראות. כשאתה מחפש להיות "בסדר", אתה אף פעם לא יכול להיות "מצוין".

מי שחתום על הכישלון הזה הוא קרלוס אלברטו פריירה. הברזילאי המנוסה היה צריך להיות זה שידליק את השחקנים ויחפה על היעדרו של מנהיג אמיתי על כר הדשא. פריירה לא סיפק את ההתלהבות שהביא הידינק לדרום קוריאה, לצורך הדוגמה. הנבחרת שלו לא הרשימה בעמידה טקטית, הציגה כדורגל מפוחד בשני המשחקים הראשונים ולפיכך, החסרונות המקצועיים שלה באו לידי ביטוי. רק מול צרפת האנמית ומלאת הבעיות, דרום אפריקה נראתה מלאת חיים. אבל נבחרת שמאמינה בעצמה הייתה מנצלת את בעיות היריבה, דורסת ועולה לשלב הבא.

אחרי המשחק הראשון, העריך פריירה כי ארבע נקודות יספיקו להעפלה לשלב הבא. הוא צדק. רק שבגלל הפרש שערים, מקסיקו היא זו שתהיה בשמינית הגמר ואילו הנבחרת שלו שברה את סטטיסטיקת המארחות. למרות זאת, הניצחון על צרפת ישאיר טעם טוב. פריירה ודאי ישבח את שחקניו. הוא קיבל מה שרצה - ארבע נקודות, הופעות בינוניות, אך לא מבישות. הפסד מכובד והרבה סימפטיה. הציון של דרום אפריקה בטורניר - סביר.

מאזן האפריקאיות בטורניר ממשיך להיות עלוב - שני ניצחונות מ-13 משחקים, שמונה שערי זכות ו-25 אחוזי הצלחה בלבד. לתופעה הזו אין הסבר אחד. הסיבות לכישלון משתנות בנסיבות השונות בין נבחרת לנבחרת, אבל כבר עכשיו ברור שהמונדיאל יעלה על סדר היום ויכוח עתיק יומין. סוגית חוסר האמון של הנבחרות האפריקאיות במאמנים האפריקאים. או לחלופין - האמון המוחלט שלהן במאמנים הזרים.

השבוע טען בלם העבר של הבפאנה בפאנה, לוקאס ראדבה, כי המאמן הבא צריך להיות מקומי. "אם ניתן הזדמנות למאמנים שלנו זה יכול לעשות את ההבדל. זה יעזור להרכבת סגלים טובים יותר. אנחנו מכירים את השחקנים שלנו טוב יותר ואנחנו צריכים לפתח סגנון משחק משלנו ולא לאמץ את הסגנון האירופאי", אמר הבלם.

יהיה זה יומרני להעריך שהכישלון יגרום לשינוי תפיסתי בכדורגל האפריקאי כולו. אבל בכל הקשור לדרום אפריקה, מתקבלת ההרגשה כי דווקא מאמן מקומי היה יכול להכניס קצת יותר התלהבות בסגל הבינוני ולנווט טוב יותר את הנבחרת בסיטואציה הלא פשוטה של הלחץ שמלווה נבחרת מארחת.