מחיר הגאוותנות

עם סגל אפור שחלקו מורכב מגיבורי 2006 המזדקנים וחלקו מצעירים שטרם הוכיחו את עצמם ברמה הבינלאומית, איטליה תנסה קודם כל להימנע מלבייש את התואר אלופת עולם, בטרם תחשוב על השלבים המתקדמים של המונדיאל.

מבחינה מעשית נראה שאיטליה נפרדה מהתואר אלופת עולם. אחרי התיקו הקצבי מול פרגוואי היה נדמה כי הגאווה של האזורי תספיק לבדה כדי לצלוח בית יחסית קל, אבל התיקו החרפתי מול ניו זילנד, נבחרת שירתה חיצים בשבטים של איי שלמה כדי לעלות למונדיאל, הציף את כל החוליים עליהם דיברו לפני הטורניר. זו הייתה אמורה להיות פעילות גופנית קלה בין הברוסקטות של הבוקר ללזניה חצילים של הערב, שנגמרה כחרפה מפוארת, שהצטרפה בגאון להפסד מ-1966 לצפון קוריאה, ולהפסד מ-2002 לדרום קוריאה (נכון, השופט היה מושחת, אבל זה לא תירוץ).

רוחם של טוטי, דל פיירו וטוני ריחפה מעל האיצטדיון בנלספרואיט, כשמרקיזיו, פפה וזאמברוטה הורידו גשם אפרורי של הגבהות לעבר הרחבה הניו זילנדית, המלאה בשמונה-תשעה שחקנים שיכלו עד לא מזמן להביט למנוט בול המנוח בגובה העיניים. ההגנה האיטלקית שוב ספגה ממצב נייח, דבר שבעבר היה אפשר לקרוא רק בספרי מדע בדיוני, קרישיטו הבהיר לכולם שהאזורי יצטרכו לחכות עשור עד שיצמח מאלדיני חדש, וכשאיטליה שלטה בכדור היא הזיזה אותו בצורה שקופה ובקצב של סופר סלואו מושן. אוקיי, גם אנגליה וצרפת לא ממש סופר-סופר אטרקטיביות, אבל הן לא אלופת עולם מכהנת עם ארבעה גביעי זהב בארון, ואין להם שמץ ממסורת ההצלחה של האיטלקים. אם המשחק נגד ניו זילנד היה פרק ב"סנדק", האופן שבו נראתה אלופת העולם מול היריבה הקיקיונית היה גורם למישהו להניח אקדח בחדר ההלבשה ולצאת. הפמילייה תגדיר זאת "פרישה מכובדת".

התקשורת האיטלקית הזהירה את ליפי לפני הטורניר שהסגל שזימן הוא האפור בהיסטוריה של הנבחרת, וליפי, שרצה יותר שקט בחדר ההלבשה כדי שלא יברח לו איזה קסאנו בין הידיים, משלם את מחיר הגאוותנות שלו, גאוותנות, אגב, מוצדקת לחלוטין נוכח קורות החיים שלו. ליפי בחר שחקנים בכושר ירוד (כל היובנטינים וג'ילארדינו), השאיר בבית קוסמים כמו טוטי, קסאנו ומיקולי ו-ויתר על חלוץ שרק שמו גורם לפאניקה בהגנת היריבות (לוקה טוני). כשהביט אחורה לספסל כדי לחפש פתרון, ראה רק את תהילת העולם מ-2006 מחזירה לעברו מבט נוקב.

לפני המונדיאל קנבארו אמר ש"פסימיות היא חלק מההיסטוריה שלנו", וגם תוצאת תיקו יכולה להספיק מול סלובקיה, כשהרומנטיקנים ידברו על שחזור 1982, אבל אז הייתה לאזורי נבחרת אדירה שפשוט פתחה באופן צולע, כאן יש לה נבחרת צולעת שמפשלת בצורה אדירה. הניחו לרגע את כוס הגראפה והקשיבו: איטליה לא ניצחה משחק ב-2010. היא לא ניצחה בחמשת משחקיה האחרונים, דבר שלא קרה לה 13 שנה. שני שעריה באו ממצבים נייחים (קרן ופנדל), ולמעט בעיטות מרחוק אין לה שחקנים יצירתיים שיפרמו הגנות במהלכים אישיים או במסירות אמן. המדינה שהצמיחה את ריבה, באג'יו, ויאלי ודל פיירו נשארה עם המכנסיים למטה והפ??פ??ה ביד.

אחרי שליפי ניסה הכל בשני המשחקים הראשונים, עבר מ-4-3-3 ל-4-4-2 והשתמש בדי נטאלה, פאציני וקאמורנסי, ברור שלאיטליה אין את היצירתיות והחוכמה לפרוץ בונקר. יאקווינטה, ג'ילארדינו וחבריהם לא זזים בהתקפה ונבלעים בסבך הגנת היריבה, והדרך היחידה לייצר להם מרחב פעולה, ולאפשר לזאמברוטה וקאמורנסי מסלולי ריצה באגף, היא לאפשר לסלובקיה להניע כדור ולגרום לשחקניה להתפרס על כר הדשא. אין הכוונה לקטנאצ'יו המפורסם, ההגנה הנוכחית רעועה מדי ונטולת בופון מכדי לקחת סיכונים שכאלה, אבל בהחלט אפשר ללחוץ פחות ולתת לסלובקים את האשליה כי גם הם יכולים לחולל סנסציה.

כשאנצו ביארזוט האגדי נשאל מדוע התעקש לזמן את פאולו רוסי המושמץ למונדיאל 1982, הוא הסביר: "ידעתי שאם רוסי לא יהיה במונדיאל, יחסר לי אופורטוניסט בתוך הרחבה. בתוך הרחבה הוא היה מצוין, הוא היה מהיר ותמיד רעב. חשוב שיהיה לך חלוץ מהיר. הוא לא חייב להיות גבוה, אבל חשוב שהוא יידע לנצל התקפות מתפרצות". בשמינית הגמר, אם בכלל תעלה, איטליה כבר לא תיזום ותילחץ אלא תתגונן ותגיב. נגד סלובקיה ליפי חייב לפתוח עם די נטאלה ופאציני, ולהתפלל שהם אופורטוניסטים שיודעים להפוך רבע מצב לגול שלם, שהם מספיק רעבים ומהירים, ומסוגלים ליצור משתי מתפרצות שער יקר. ליפי חייב למצוא את הפאולו רוסי שלו, על כל המשתמע, כי רק ככה יוכל להימנע מביזיון.