אי אפשר לברוח מזה

לאוהדים הישראלים והיהודים שהגיעו אתמול למשחק המדובר של אנגליה מול אלג'יריה בקייפטאון חיכתה הפתעה לא נעימה במיוחד: כבר משעות הצהרים גדשו את רחובות עיר החוף הדרום-אפריקאית אלפי אוהדים אלג'יראים כשהם נושאים איתם דגלי פלסטין ומנופפים בהם בפני העוברים והשבים. רחוב לונג, הרחוב השוקק של העיר, התמלא באנשים שנופפו בדגלים מהמלונות, משתלטים על כלי רכב ברחוב, מצפצפים לעוברים והשבים ומבטיחים להם ערב רצוף הפתעות. הכישלון הפתאומי של נבחרת גרמניה רק הצליח לעודד עוד יותר את האנדרדוגים מאלג'יריה, שהבהירו לכל מי שרק התקרב – המגרש הערב שלנו.

השמועה על "התרגיל האלג'יראי" הפכה לשיחת היום בקהילה היהודית כאן די מהר, ושלא במפתיע תפסה את מירב תשומת הלב בארוחות השבת שהוקדמו אי שם לשעה 17:00 בשל האילוצים (בכל זאת, כשהמונדיאל בעיר, גם הביג-בוס יכול להתחשב קצת), ולא בלי סיבה: במגרש, אוהדי אלגי'ריה לא אכזבו והגיעו חמושים בדגלים (כמעט) מכל הסוגים והמינים הרלוונטיים - מלבנון, דרך עירק ועד עשרות דגלי פלסטין – כולם הועפו ברוח האפריקאית על ידי אוהדים שאמנם נבלעו בים האדום והלבן שכבש את היציעים, אבל ממש כמו הקבוצה שלהם על המגרש, לא חשו שום רגשי נחיתות.

"כדורגל זה עניין אמוציונאלי", אמר לי במרומי יציע 332 של האצטדיון ראשאד אחד האוהדים האלג'יראים, שהפגין חיבה רבה לוובוזלה הירוקה שאחזתי וראה בה סימן להיותי חלק מהמחנה שלו בתוך צבא המלכה אליזבת שהשתלט כמעט לגמרי על 65,000 המקומות באצטדיון. "זה הרבה יותר מסתם משחק, זה מזרח נגד מערב. זה כסף מול משחק מהלב". "כן, אבל למה גם פוליטיקה?" אני שואל אותו, מנסה להבין אם מדובר באמירה מתוכננת של האוהדים או ב"משט" ספונטני של רגשות כמה מרוכשי הכרטיסים. "למה לא? זה מוסיף קצת עניין".

עניין, גם ראשאד וגם אני הסכמנו לבסוף, לא היה יותר מדי במשחק הזה. אלא אם תשאלו את קומץ האוהדים האנגלים שהחליט להתגרות באלג'יראים ולהניף דגלים ישראלים כדי לבחון את תגובת היריבים בירוק (משחק התופסת בין האוהדים נושאי הדגלים ביציע התחתון לא היה מבייש את הכושר של אף אחת מהקבוצות, אגב).

גם המאבק הפוליטי שכל כך מתאים לתפאורה הזו של אפריקה, בין הנבחרת הגדולה של האימפריה הבריטית לבין אלג'יר וחובבי שלומה, לא הצליח להסיר את תחושת הנמנום שגרמה אפילו לרעש הוובוזלות להיות נמוך ומעומעם מתמיד.

במלחמה בין מזרח למערב שהשתלטה אתמול על קייפטאון קרה מה שקורה בדרך כלל במאבקים פוליטיים בין מדינות: הייתה הרבה זיעה, היו הרבה אמוציות, הייתה תחושת גאווה לאומית לכמה רגעים – אבל בסוף כולם הלכו הביתה עם תחושה קשה של פספוס וכישלון, ושוב האירופאים דורשים ועדת חקירה.