שירת הוובוזלה

השבוע הראשון של המונדיאל אמנם אכזב מאוד מבחינת רמת הכדורגל וכמות השערים, אבל סיפק כמות יפה של סיפורים מעניינים. את אוהדי המונדיאל שרואים כדורגל פעם בארבע שנים זה בוודאי לא סיפק, אבל עבורנו, אוהדי הכדורגל של ימי חולין, כדורגל זה לא רק שערים אלא גם, אולי בעיקר, סיפורים.

ברמה האינדיבידואלית ניתן לומר שלפחות עד עכשיו אנחנו חוזים בהופעה מראדונית של ליאו מסי. לא במובן שהוא נותן תצוגות כדורגל מושלמת בסגנון הרביעייה נגד ארסנל, אלא במובן שהוא לוקח את הכדור ומכדרר מול שלושה, ארבעה, וחמישה מגנים ולרוב גם יוצא טוב מהעניין. זה מסי שקיווינו לראות. מסי שלוקח את העולם לבדו. כמו מספר 10 התכול-לבן של מחזור 86'.

לעומתו כריסטיאנו רונאלדו נראה במשחק של פורטוגל מול חוף השנהב בדיוק ההיפך - לא בא מספיק לכדור, לא לוקח את המשחק על עצמו ולא מראה שהוא בעל הבית. בלעדיו לא יהיה לפורטוגל מה לחפש בטורניר ואי יכולת שלו לקחת את הנבחרת שלו על הגב בטורניר גדול פעם נוספת תהיה סימן שאלה גדול עליו. אבל זה רק המשחק הראשון ויש לנו סבלנות. מי שאולי אינו מבריק כמו השניים האלה, אבל שובה לב לא פחות, אם לא יותר, הוא דייגו פורלאן - שילוב נדיר בין יכולת אישית ארגנטינית, מוסר עבודה אנגלי ורוח לחימה כמיטב המסורת האורוגוואית.

ברמת הקבוצות, ארגנטינה מספקת בינתיים את הסחורה. זאת למרות החששות המובנים ערב הפתיחה, שנבעו מנוכחותו של מראדונה הקפריזי על הקווים, וקמפיין מוקדמות זוועתי שבו ראינו את ארגנטינה בכמה תצוגות מביכות בהקשר היסטורי בכל מה שקשור להתנהלות כקבוצה על המגרש. האלביסלסטה נראית הרבה יותר כמו קבוצה משניתן היה להעריך מראש, ולאור היכולת האישית שיש לה בארסנל אלו חדשות טובות בעניין הסיכוי לראות תצוגות כדורגל משובחות נוספות בהמשך החודש.

מוזר מאוד לומר את זה, אבל עד עכשיו זו הנבחרת שנראית הכי קרוב לברצלונה במונדיאל הזה היא נבחרת גרמניה. הגרמנים הציגו נגד אוסטרליה הנעת כדור בזרימה עם ריכוז גדול של מתקיפים בחלק המגרש של היריבה. השינוי בסגנון המשחק הגרמני, כמו כל דבר גרמני, הוא פונקציונאלי:

בשלב מסוים בעשור הקודם הבינו שם שבכדורגל הפיזי, המהיר והטכני של היום, לשבת מאחור ולגנוב שער ממצב נייח או בהתקפה מתפרצת כבר לא מספיק בשביל לזכות בטורנירים. אז הם גידלו, גם בעזרת ניצול חכם של המשאב האנושי העומד לרשותם (מהגרים. בדומה למה שעשו הצרפתים בסוף שנות התשעים), דור של שחקנים זריזים ובעלי שליטה בכדור, במקום הגרד מולרים והרודי פלרים של פעם שהיו דוחקים את הכדור לרשת ממש בכוח, לעתים היה נדמה.

ברזיל, למרות התוצאה הלא מחמיאה, נראה סביר פלוס. ההגנה שלה לא עמדה במבחן רציני מול הצפון-קוריאנים (וכשעמדה פעם אחת נכשלה), אבל ההתקפה הגיעה למספר הגיוני של מצבים בחניית האוטובוס הקוריאנית. בהתחשב בעובדה שהמגנים הם מייקון (איזה עונה נפלאה יש לו) ובאסטוס (הפתעה נעימה) שנותנים רגל לא מעט בהתקפה, השמועות על מותו של הז'וגו בוניטו היו טיפה מוגזמות.

לא הייתי מתרגש יתרה על המידה מההפסד של ספרד לשוויץ. אלופת אירופה הייתה טובה ושיחקה את הכדורגל שלה המבוסס על הקונצפט הקטלאני האהוב והמוכר שעיקרו – תנו את הכדור לצ'אבי או אינייסטה והתפנו למסירה. בטורניר שכזה תקלות מהסוג של אתמול סביר שייקרו ואם כבר, טוב שייקרו במשחק הראשון בשלב המוקדם ולא באחד משלבי הנוק אאוט.

וקצת על מה שמסביב: שתי מילים חדשות נכנסו ללקסיקון עד כה בזכות המונדיאל הנוכחי: וובוזלה וג'בולאני. אם הוובוזלה היא מכת מדינה שאין הרבה מה לעשות מולה, הכדור החדש, הג'בולאני, הוא מופת של חלמאות.

הבעיה המרכזית איתו היא ששטח הפנים שלו חלק ולכן מדובר קשה לשחקנים לשלוט בו ברגל ולשוערים לתפוס אותו ביד. הוא מורכב משמונה רצועות בלבד, לעומת הכדור הקלאסי הישן והטוב שמורכב מ – 32 מחומשים, וזה משמעותי כי החריצים שבין הרצועות הם אלו שמקלים על האחיזה בכדור, ברגל או ביד.

את הג'בולאני הינדסו באוניברסיטת לפטברו באנגליה, שם גם ניסו אותו בעזרת רובוטים. מה שמבטיח, ודאי, שלפחות במונדיאל של הרובוטים יש כדורגל נפלא. כל זה מזכיר משפט חכם שאמר פעם ג'ורג' אורוול: "יש רעיונות כל כך מטופשים שרק אינטלקטואלים יכולים לחשוב עליהם".