בדרכו שלו

1. נניח שבוסטון היתה רוצה לנצח את המשחק השישי כפי שהלייקרס רצתה. זאת אומרת, בוסטון רצתה, אבל היא לא הראתה שום דבר על הפרקט בעבור הרצון הזה. אז נניח שבוסטון היתה מגשימה את הרצון הזה, ונניח שלרצון הזה היתה מתלווה יכולת טובה של עוד שניים-שלושה שחקנים. ובכן, גם אם כל ההנחות האלו מתקיימות, הלייקרס עדיין מנצחים. אולי לא 67:89, אבל בהחלט מנצחים.

כי הלייקרס פשוט קבוצה טובה יותר וצעירה יותר. וכשהיא רוצה יותר – רייג'ון רונדו לא לוקח יותר ריבאונדים בהתקפה, ג'ורדן פארמר משתטח על הפרקט – אז היא מנצחת בכל הפרמטרים של הרצון (ריבאונד התקפה, חסימות,חטיפות). וכשזה קורה, אז לבוסטון פשוט אין מספיק כישרון להתמודד איתה.

2. הלייקרס הפנימו. אחרי שני משחקים של התפשרויות, כל התקפה של LA דחפה את הכדור פנימה ועוד פנימה. פאו גאסול הלך עד הלוח, וכך גם קובי בריאנט, ואפילו הרכזים המחליפים. זו נקודת המפתח של הלייקרס במשחק השביעי והמכריע: הליכה פנימה יכולה להפוך את ההיעדרות הצפויה של קנדריק פרקינס לפקטור שהסלטיקס לא יכולים להתגבר עליו.

3. המשחק השביעי, כמו השישי, הוא לא משחק לנייט רובינסונים והגלן דיוויסים של העולם. אלו השחקנים שמקבלים את האדרנלין שלהם מהקהל (ומהצד השני: אין דין פאו גאסול בבוסטון כדין גאסול בלוס אנג'לס). ריי אלן יופיע למשחק, גם פול פירס. התעלומה הגדולה של בוסטון הולכת להיות ראשיד וואלאס. זה המשחק שבשבילו בוסטון סיכנו את האיזון שלהם עבורו.

4. הכי קל יהיה לרכב על הגל ולקבוע שהפרמטר הכי חשוב לקביעת המנצחת הוא איזו קבוצה לקחה יותר ריבאונדים. בעיקר כשהטרנד הזה פגע בכל אחד מהמשחקים. אבל אני חושב שמדד הנצחון הנכון יותר הוא בפרמטר יותר פסיכולוגי: הקבוצה שניצחה את כל המשחקים בסדרה היתה הקבוצה שעלתה ליתרון מוקדם ושמרה על מרחק בטיחות מהיריבה. הרדיפה אחרי המוביל במשך מירוץ אחד, משחק, עונה שלמה – זהו אחד האלמנטים הקשים ביותר בספורט. גם כי ברגע התפיסה מתחיל מיד האתגר הבא וגם בגלל הייאוש שיכול להשתלט על הרודף.

5. פיל ג'קסון הרוויח את הקרואסון שלו במשחק מספר שש. בוסטון הרגה את הלייקרס בשני המשחקים הקודמים עם הפיק אנד רול הגבוה, בעיקר בגלל שהלייקרס החליפו אוטומטית. במשחק השישי הגבוהים של הלייקרס הראה את עצמם (ככה היו הגבוהים של פט ריילי משחקים כשאימן את הניקס) ונתנו לגארד עוד שנייה או שתיים כדי לחזור לשמור על הגארדים של בוסטון. התשובה של בוסטון אמורה להיות שחקן חוסם שגולש לקליעה פנויה מחצי מרחק. אבל הגבוהים של בוסטון קלעו דרומה מ-25 אחוזים אתמול.

6. אז קובי מנהיג או לא מנהיג? ובכן, האגו מניאקיות של בריאנט לא מאפשרת לו להיות מנהיג מהסוג הרגיל, אבל אי אפשר לקחת מהתרומה שלו עוד לפני המשחק השישי. קובי שם את הדברים בפרופורציה אחרי ההפסד במשחק החמישי: "הפסדנו", הוא אמר, "לא ביג דיל. חוזרים וצריכים לנצח את השישי ואז להופיע לשביעי. אין שום דבר שאני צריך להגיד להם", היו פחות או יותר דבריו.

כמה פרשנים באמריקה ראו בכך אינדיקציה נוספת לחוסר המנהיגות של בריאנט. כשאתה מנהיג, לטעמם, אתה צריך לנשוך את האוזן של חבריך לקבוצה כדי שייתנו את העולם על הפרקט, בדיוק כפי שהוא, בריאנט, עושה. קובי בחר באופציה השניה, אופציית האני-סומך-עליהם-שהם-יודעים-מה-הם-עושים-והם-מבינים-למה-הם-מרוויחים-מיליוני-דולרים-בשנה. אופציית האל תאכזבו אותי. זו היתה טקטיקה נהדרת: היא העמיסה סמכויות על חבריו לקבוצה והורידה אותם מהגב שלו. זה גרם לרון ארטסט וללמאר אודום לשחק בלי לחשוב, וזה גרם לקובי בריאנט לקלוע כמות נחמדה של נקודות במיצוי מקסימלי של זריקות, שכל אחת ואחת מהן הגיעה עם בול: במשחק השביעי אני אהיה כאן ואין לכם שום דרך לעצור אותי, אתם והמפתחות אלן שלכם.

7. כתבתי כבר כמה וכמה פעמים שהפלייאוף הזה, והסדרה הזו, ובטח שמשחק שבע הזה, יהיו אבן דרך בכתיבת דברי הימים לגבי מקומו של קובי בריאנט בהיסטורית הכדורסל. אבל משחק מספר שבע יהיה אבן דרך (והזדמנות אחרונה לכך, כנראה) גם בדברי ימיו של פול פירס כסלטיק. פירס קלע יותר נקודות מכל שחקן אחר עבור הסלטיקס מלבד לארי בירד וג'ון הבליצ'ק. אם הוא מוביל את בוסטון לתואר בלוס אנג'לס הוא מנשל את קווין מקהייל מהמקום החמישי ברשימת כל הזמנים של בוסטון. עוד פחות מ-48 שעות תשוכתב ההיסטוריה של אחד משני המועדונים הגדולים בתולדות ה-NBA. אם חיפשתם תירוץ נוסף לצפות במשחק 7, קיבלתם גם אותו.