פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לחץ על כל המגרש

        למה הציפיות הורגות את נבחרת סרביה? איך חבורת הכישרונות הזו והמאמן המכובד לא מתגברים על זה? שליחנו למונדיאל ניסה לבדוק

        העובדה שסרביה חתומה על הפנדל הראשון למונדיאל 2010 לא צריכה להפתיע אף אחד. סרביה, כהגדרת אנשיה כאן, הגיעה למשחק מול גאנה, "כאילו זה גמר גביע העולם". כאילו אין אחר כך גרמניה ואוסטרליה. כאילו "כל גורל האומה תלוי במשחק הזה". לסרביה יש סך כישרון שגרם להרבה מאוד אנשים, כמו בכל מונדיאל, להמר עליה בתור הסוס השחור. כל אחד מהם הוא בדרך לריאל, פוטנציאל למנצ'סטר יונייטד, הכוכב העולה הבא של הכדורגל העולמי והדבר הכי מלהיב שנראה כאן מזה הרבה שנים. אז איך הם לא עומדים בלחץ?

        מסיבה אחת: לסרביה יש מעט שחקנים שרגילים לרמת הלחץ שמופעלת על נבחרת סרביה. לנמניה וידיץ' זה לא ממש משנה ולדיאן סטנקוביץ' יש גורמים אחרים שמונעים ממנו לשחק 90 דקות ברמה של קשר אלופת אירופה, אבל הרוב מגיעים מהדרג הבינוני של אירופה. חלקם הקטן נתקעים שם, כי כבר מגיל צעיר הם נושאים את התווית המעיקה של הדבר הבא, זו שבמקרים בודדים אפילו שורפת שחקנים סטייל פרדי אדו. חלקם מתלבטים מאוד בקבוצות הדרג השני של היבשת הגדולה, אבל מתברר שהלחץ שמופעל עליהם בשם הגאווה הלאומית הוא שונה ומחייב עוד כמה שחקנים עם ניסיון כמו וידיץ'.

        וככל שהם לא מצליחים לנפק את מה שכולם מצפים מהם בתחילת כל מונדיאל, הלחץ הזה רק גובר. גם הם סופרים מדי כל מונדיאל את מספר הכישרונות שיש להם בסגל. הם יודעים יותר טוב מכולנו מה יש להם ביד, ולכן הם רק משתגעים שזה לא מתחבר בסוף. "אי אפשר לתפקד ככה", אומר לי עיתונאי ממוצא סרבי שמלווה את נבחרת מולדתו, מהזווית המרתקת של אזרחותו השוויצרית. "כל שחקן עולה למגרש בהרגשה שכל האומה מסתכלת עליו. ותראה מי כן מתפקד. וידיץ היה בסדר, אבל 90 אחוז מההרכב שלנו לא מוכן לכמות הלחץ הזו בנבחרת הסרבית".

        משום מה, זה מזכיר את נבחרת ישראל, רק עם הרבה יותר כישרון. לקבוצות ספורט שהלחץ אוכל אותן מפנים יכולים להיות כמה פתרונות שיאיצו את השינוי. הראשון, מומנטום אחר מהיציע, משב רוח שונה מהקהל. כולנו ראינו איזו עוצמה יש לקהל של פרטיזן בלגרד, אבל להרבה מאוד סרבים הקבוצה יותר חשובה מהנבחרת. שם הזהות מגובשת, האג'נדה ברורה ואת תהליכי הבגרות והכרה העצמית שהנבחרת עוברת מדי מונדיאל, הם כבר השלימו מזמן.

        אחד ממשחקי הידידות של סרביה לפני המונדיאל היה באותה בלגרד שהכריעה את פיני גרשון עד אובדן הכתר. סרביה אמנם ניצחה 3:4 את קמרון, הרבה אוהדים עם רוח של קהל סרבי אמיתי שלא יכלו לממן נסיעה לדרום אפריקה הספיקו לבוא, והאצטדיון באמת היה מלא. אבל לפי רוב העדויות כאן, האווירה היתה כמו בימים הגרועים של יד אליהו. קהל של מחיאות כפיים, של חליפות, של בירה ונקניקיות ופאן. זה הקהל שהגיע גם לאצטדיון בפרטוריה. הם שרו "סרביה", "סרביה", אבל חוץ מגאווה לאומית, שהתמוססה ברעש הוובוזלות והתמיכה האפריקאית בגאנה, לא ניתן היה לזהות תכנית ברורה של קהל מחובר כמו זה של פרטיזן.

        כבודדים, בקבוצות, הם בין הטובים בעולם, אבל ביחד משהו שם לא מתחבר. במקרה של הקהל, זה לא בגלל לחץ הרסני.
        הפתרון הכי טוב ללחץ הרסני הוא מאמן. דוגמאות נהדרות לכך אפשר למצוא גם בארץ (קשטן בבית"ר של לפני שלושה עשורים) ומוריניו (של אינטר הנוכחית שחלמה על גביע אירופה). סרביה בחרה הפעם ברדומיר אנטיץ'. המאמן המכובד, שאימן גם בבארסה וגם בריאל, בחר לפי הסיפורים כאן בדרך אחת כדי להוריד את המתח ההיסטורי ולהילחם בעייפות שרוב הכוכבים שלו מגיעים איתה מהליגות האירופיות: אימונם קלילים. אנטיץ' לא רצה להעביר אותם מסע כומתה ולתת הרגשה של מבצע צבאי, רוב האימונים הסתכמו במשחקונים כיפיים ולא ארכו זמן רב. אבל במקום להרגיע הוא רק הלחיץ. זה כמו אקמול לחולה סרטן.

        "יש הבדל בין לאמן קבוצה לליגה לבין לאמן נבחרת למונדיאל", מסביר העיתונאי השוויצרי ממוצא סרבי, שליווה את החבורה של אנטיץ' לכל אימון, לכל מחנה, לכל מדינה. "אתה צריך להתאים את עצמך. אתה חייב להביא את הקבוצה לשיא הכושר בזמן הנכון, ולא להעביר אימונים קלים. הייתי במחנה שלו באוסטריה, והם כל הזמן רק התמסרו ביניהם. הם עבדו לאט מדי, וזה כבר השתקף במשחקי ההכנה (כולל הפסד לניו זילנד – ח.א). אף אחד מהעיתונאים הסרבים לא יגיד לך את זה, כי לאנטיץ יש המון כבוד כאן, אבל רואים שהקבוצה לא מוכנה מנטלית ולא מוכנה פיזית לחודש אינטנסיבי כזה. תראה את סטנקוביץ', הוא שיחק בגמר האלופות, אבל הוא לא עומד בקצב".