מסך עשן

כשאירוע מסוים הופך מגדול לענק, מענק לעצום, ומעצום להרבה יותר גדול מעצמו, הוא מותח, מעקם ודואג שכל הסביבה תתיישר בהתאם. המונדיאל הוא כזה – תמיד היה, תמיד יהיה. הבילט-אפ לגביע העולמי הנוכחי היה גדול, אך לא הגדול אי פעם, ומונדיאל הוא מונדיאל הוא מונדיאל. במובן הזה, לערוץ 1 יש מעט מאוד דרכים לנצח בחודש הקרוב: הרי מה שלא יעשו שם - השידורים, האולפנים, כתבות הוידאו והצבע, הראיונות, ההלצות - כלום לא יצליח להשתוות למונדיאל עצמו. ובכל זאת, למטבע הזה גם צד שני, והוא שלגוף שלוקח על עצמו לשדר את משחקי הגביע העולמי יש גם מעט מאוד דרכים להפסיד, והסיבות הן אותן סיבות; מדובר באירוע גדול מדי שנע בכוחות עצמו, ולא תלוי בשום דבר אחר.

הספירה לאחור הסתיימה. גרעיני חמנייה נפרדו מקליפותיהן, בועות הבירה החלו לחשב את זמנן לאחור, והאולפן של ערוץ 1 יצא לדרך. השעה מראה 16:00, והמצלמה חושפת אט אט חלק מהאנשים שילוו אותנו בחודש הימים הקרוב. בוני גינצבורג, אבי רצון, חיים רביבו. הגיוני, עד כה: פרזנטור שהפך לפנים הספורטיביות של רשות השידור, פרשן ותיק ופרובוקאטור לעת צרה, ושחקן עבר תורן שמשום מה מוצג, לפני הכל, כפרשן האתר "וואן". מילא. אלא שאז, בצד השני של החדר – במה שמאוחר יותר ייקרא "הסלון" – הופכת התמונה קצת מבולבלת ומרוחה יותר. גילי שם-טוב אמונה על החלק הזה של האולפן, ולצידה, על ספות, ישובים הפרשן הפוליטי אורן נהרי, גברי לוי ורקדנית בשם אלונה דיסקין.

ראו, אך זה טבעי שערוץ 1 ינצל את אירוע הספורט הגדול בתבל כדי להתגבר על חלק מפחדיו המיתולוגיים ויחפש להכניס מעט צבע לשחור-לבן. לגיטימי, נעשה כבר בעבר, ייעשה כבר בעתיד. אך לא לראשונה, וסביר להניח שגם לא בפעם האחרונה בטורניר הקרוב, הערוץ הראשון נפל איפשהו בין תיאוריה ומעשה. האווירה הקלילה כביכול נחמדה כשלעצמה, אך בלתי אפשרי לנהל דיון פוליטי (ראוי, כמובן, בהתחשב בנסיבות) כשמסביב רקדנים, וקשה מאוד לרקוד עם אנשי כדורגל.

בכלל, בדקות רבות לפני שהחל משחק הפתיחה, ערוץ 1 יצא למסע צלב בנסיון לתפוס מרובים: קופצים מפה, לשם, לבוני, לסלון, לדרום אפריקה, ולכתבה הבנאלית בעולם העוסקת בנושא הזוגיות בזמן המונדיאל. אל תוך שעה בודדה של פרי-גיים ערוץ 1 ניסה לדחוס את כל הדברים שנאגרו ולא מצאו מפלט, שכן הפאנלים שקדמו ליום המשחקים הראשון היו מעטים, אם בכלל. כך יצא שבשעה אחת צריך לכסות את נושא הפוליטיקה (אנחנו רציניים), הריקוד (אנחנו קלילים), והטקטיקה (אנחנו מקצועיים). גוף שידור מנוסה וקצת פחות מודע לעצמו – ערוץ הספורט, לצורך העניין – מסוגל למצוא את האיזון הנכון והעדין הזה. ערוץ 1, פחות.

לערוץ הראשון יש בעיה נוספת, שהחלה הרבה לפני המונדיאל הנוכחי ובוודאי לא תחלוף עם סיומו. הסטיגמה שהכתימה את רשות השידור אמנם לא נוצרה בין לילה ומשום מקום, אך לפרקים נדמה שהיא כאן להישאר, וכל דבר שערוץ 1 יעשה הוא עדיין יישאר בגדר גוף סיעודי וארכאי, כזה שמאפשר לאנשים למחזר בדיחות ולהימנע מההליך הנורא הזה של הגיית כאלה חדשות. ואכן, גם אמש לא התקמצנו אנשי הערוץ הראשון ופינקו את צופיהם בשלל תקלות טכניות מוכרות ומשעשעות, אך הנוף היה אחר, וגם זה משהו.

הדבר הבולט ביותר מערב השידורים הראשון של מונדיאל 2010 היה התפאורה. האולפן של רשות השידור היה נאה, חדשני וצבעוני, עם שלל מסכים שבחלקם – שומו שמים! – אפשר היה אפילו לגעת. עיקר הנטל נפל על כתפיו של בוני גינצבורג, ששלט במסך המגע המשוכלל של הערוץ ביד רמה, ולקח אותנו למסע בנבכי טבלאות, עמודות, סטטיסטיקות והרכבים – הכל בנקיפת אצבע. הוא הקיף שחקנים בעיגול, סימן חיצים, ולמשך כמה שניות משעשעות במיוחד במחצית המשחק של צרפת, הצטרף אליו חיים רביבו כדי למלא את מסך המגע בשרטוטים בלתי ברורים ולא רלוונטיים במיוחד. בכלל, לא פעם נדמה היה כאילו זה לא משנה למה משמש מסך המגע: הוא כאן, ואנחנו נשתמש בו. מילא; קל יותר לייצר תפאורה מתוכן.

גינצבורג, בסופו של דבר, עושה את עבודתו, גם אם נדרש לעבור כמה סמטאות גמלוניות בדרך. חיים רביבו, לעומתו, לא מוסיף לדיונים זווית מקצועית מעניינת, וניכר שמלבד כוכבי הנבחרות, יריעתו קצרה למדי. דבר דומה קשה להגיד על רן בן שמעון, שבצוותא עם עמית הורסקי מהווה, בהיעדר אופציות רבות אחרות, את נקודת האור של הערוץ הראשון עד כה. אף שנוטה לנחרצות יתר ברגעים מסוימים (ככל שמתקרב המשחק לסיומו), רב"ש מתגלה כפרשן סביר שמרכיב עם הורסקי צוות שידור ראוי, שלא צריך להיחשב כברירת מחדל בלבד.

הצרה האמיתית מגיעה מהצמד השני, והיא מפתיעה בערך כמו השקיעה: דני נוימן. חובבי הכדורגל הישראלי למדו לסבול אותו לאורך השנתיים האחרונות, אך עצם ההחלטה לקחת את נוימן לדרום אפריקה, לבמת הכדורגל הגדולה בתבל, משדרת (תרתי משמע) מסר נלווה מסוכן לאוהדי הענף: דין דרום אפריקה ומקסיקו כדין מ.ס. אשדוד ובני סכנין. בעוד שמאיר איינשטיין ממשיך להוכיח כי הוא שדר הספורט מספר 1 במדינה, נוימן מתעקש לעמוד בצד השני של הספקטרום הזה, כפרשן הגרוע ביותר בארץ הקודש.

וזו, אולי, הנקודה המצערת ביותר מהשידור אמש, ומהחודש הקרוב שממתין לנו: אפשר להוציא את דני נוימן מרשות השידור, אך אי אפשר להוציא את רשות השידור מדני נוימן. הוא ממשיך להתבלבל על בסיס קבוע בן מילה וקלישאה, ממשיך להתיימר להכיר שחקנים וטקטיקות למרות שברור לגמרי כי אין הדבר נכון, ומשום מה, אף אחד לא ציין עד כה את החיסרון האמיתי של הוובוזלות: הן גורמות לדני נוימן להישמע ככוורן ("זו דבורה יוצאת מהכלל טובה, מאיר. דבש גדול של דבורה גדולה").

כרגע, סוגיית דני נוימן נכונה גם ברמת המאקרו: חזותית, ערוץ 1 נראה טוב יותר. הוא צבעוני יותר, קליל יותר, ומזכיר פחות את ההוא מהסטיגמה הלעוסה. אלא שמספיק מבט אחד חטוף פנימה, אל מעבר צבא הפלזמות, כדי לגלות שהבעיות הבסיסיות הן אותן בעיות. לרוע המזל, אותן גם לא ניתן לפתור בלחיצה על מסך מגע.