בינתיים, הכל סבבה

1. עם השנים, טקסי פתיחה הפכו להיות דבר די מעיק: המוטיבים חוזרים על עצמם, הריקודים נראים כמו בכל טקס פתיחה, וכשמדובר בחובבי כדורגל עצבניים שרק מחכים לדבר האמיתי – אפילו אירוע קצר עלול לשעמם. אלא שטקס הפתיחה בדרום אפריקה הצליח לחמוק מהבור הזה, רק בזכות משק כנפי ההיסטוריה שנגע בסוקר סיטי: גם אנשים שנולדו אחרי תקופת האפרטהייד ולא יודעים מהי עבדות השחורים בארה"ב וכל האסונות שהאדם הלבן המיט על האדם השחור, יכלו לחוש לרגע צמרמורת. פתאום כל ריקודי השבטים ומסורת תרבותית מפוארת, שהפכו ללעג ולקלס בידי הגזענות האירופית ותמיד נחשב למנהג פרימיטיבי בתת מודע שלנו, עברו למרכז הבמה. הנענועים, המקצבים, השמלות, הצבעים – הם עכשיו במרכז הפריים. מספיק לעבור ברחובות בתל אביב ולראות את האומללים שברחו מהתופת הקבועה ביבשת שלהם, כדי להבין את האירוניה ההיסטורית.

מישהו ביציע הכין שלט "תודה בלאטר", ומישהו אחר דאג, כנראה שלא במקרה, להקרין את זה על המסך הענק באצטדיון. יכול להיות שכל זה לא היה קורה לולא השחיתות שהובילה את בלאטר לבחור בדרום אפריקה לאירוח מונדיאל 2010, יכול להיות שמאחורי הצמרמורת מסתתרים שיקולים פוליטיים עתידיים של ספירת קולות לטובת נשיא פיפ"א וכאלה, אבל יש מקרים בהם השערורייה הביורוקרטית היא משתלמת וצודקת. מקרים בהם היא מתקזזת עם שערורייה הרבה יותר גדולה ומסוכנת. אז תודה בלאטר, תודה רבה.

2. גם כבדי שמיעה היו מתקשים לעמוד בווליום שעלה מיציעי הסוקר הסיטי במשחק הפתיחה. הוובוזלות האלה, כלי העידוד העיקרי של אוהדי דרום אפריקה, הן גם סוג של אירוניה היסטורית מרגשת: אמצעי תקשורת עתיק של שבט הזולו הפך בחודשים האחרונים לחפץ חובה בכל בית ואצל כל אוהד. לראות אדם לבן משתמש בכלי שמזוהה היסטורית עם שבט הזולו, לראות גרסאות של קוקה קולה של הכלי הזה, הן פרט קטן שמלמד המון על המונדיאל הראשון באפריקה. יש רק בעיה אחת איתו, מעבר לרעש הנוראי: הוא לא ממש אפקטיבי בעידוד של קבוצת כדורגל.

בהמשך לכך, תרבות העידוד חסרת הניסיון ניכרה היטב בקהל הדרום אפריקאי. הרעש שהם עשו הפריע אולי לשחקני מקסיקו לשמוע את האוהדים הרבים שלהם באצטדיון, אבל הוא בכלל לא דחף את הקבוצה שלהם. מעבר לצפצוף, אין שירים, אין גרעין מרכזי של אוהדים, ומכאן אין כוח אפקטיבי של קהל שדוחף ויוצר מומנטום מנצח ברגעים הנכונים. מה לעשות, יש דברים שלוקחים הרבה יותר זמן ממונדיאל אחד, וזו, בין היתר, יצירת מסורת אמיתית של אוהדים.

3. לאוהדי מקסיקו, לעומת זאת, יש מסורת הרבה יותר מפותחת. המספרים שהם הביאו לסוקר סיטי הם מספרים של ברזיל וארגנטינה. החל באמצע השבוע, הם הציפו את הרחובות וגם היום (שישי) הם צבעו את האצטדיון והעשירו את הצלמים והכתבים במופעי הרחוב המרהיבים שלהם. כמעט בכל פינה מחוץ למגרש, יכולתם לראות צלם וידאו מביים חבורת רעשנית במיוחד של אוהדי מקסיקו. גם במפלצת הצהובה של הסוקר סיטי, הירוק לא היה רק כתם. אבל כמו הנבחרת שלהם, הם לא יודעים לדרוש את הקרדיט המתאים על האיכויות שלהם על הנייר, בניגוד לקבוצות אוהדים מפורסמות יותר עם מספרים דומים, שיודעות למתג את עצמן היטב. גם אוהדי מקסיקו יפים אבל תמימים, חזקים אבל רק בעיני עצמם. תהילת עולם פחות מדברת אליהם כל עוד הם מרגישים ביחד, בבית.

מי שאמור לעקור את התמימות הזו הוא המאמן חאבייר אגירה. כל הסיפורים על המאמן הקשוח של אוסאסונה, שרב פעם עם שחקן שחור שטען שזרק לו הערה גזענית, באים לידי ביטוי גם במסיבות העיתונאים שלו: הוא מדבר כמו מפקד, מקרין עצבנות ועיקשות והטונים שלו סמכותיים ולא מתחנפים. זה, על הנייר, בדיוק מה שמקסיקו היתה צריכה, ועד עכשיו זה בהחלט הוכיח את עצמו. לליצנים שקדמו לו, הוגו סאנצ'ס וסוון גוראן אריקסון, לא היתה תשובה לנאיביות של נבחרת מקסיקו. אגירה הקשוח תפס פיקוד על דור הזהב, שחלקו זכה לפני חמש שנים במונדיאל עד גיל 17, והציל את הנבחרת מחורבן בדרך לעלייה למונדיאל. גם במשחקי המבחן המומנטום הזה נמשך והאמירה של קרלוס אלברטו פריירה, מאמן דרום אפריקה, לפיה מקסיקו היא הנבחרת הכי מאיימת במונדיאל, נראתה מדי פעם לא רק כנאום מוטיבציה.

אגירה אוהב שדברים הולכים קשה, וייתכן שדווקא התיקו מול דרום אפריקה משרת אותו טוב יותר מניצחון. מקסיקו אירחה כבר שני מונדיאלים, וידעה מה לעשות כדי לנצל את ההלם בו נמצאת הנבחרת המארחת בדקות הראשונות. מקסיקו הרשימה מאוד בחצי הראשון, אבל אם היתה מכריעה את המשחק כבר אז, יתכן שאותה תמימות ואותה הסתפקות במחמאות, היתה עושה לה רק נזק.

מקסיקו היא דוגמה נהדרת לנבחרות שפרשני כדורגל עולמי אוהבים לאהוב. הכישרונות העצומים שלה לא מוכרים מספיק ולא ממוסחרים דיים, ועד המונדיאל זה תמיד נראה מרשים. לא רק אצלנו. בגרדיאן הבריטי הבטיחו לנו שמקסיקו תהיה הפלפל של המונדיאל, עם שלושת שחקניה הקדמיים המלהיבים. לא בטוח שרק אגירה יספיק כדי לשלוט בפלפל הזה ולתבל בעזרתו במידה הנכונה את ים הכישרון שיש לו. סקורר פחות מחמיצן לא פחות חיוני. שחקן קדמי שפרץ את מחסום ההבטחה והפך לכוכב ענק ברמה עולמית, כזה שגם יכול להוביל, לא פחות חשוב. כי בסופו של דבר, המשחק מול דרום אפריקה הוכיח ששחקנים עם ניסיון ואופי כמו רפא מארקז הם אלה שעושים בסוף את ההבדל.

אולי התיקו הזה יעיר את הנאיביים בזמן, כדי שלמקסיקנים הרבים שהגיעו לדרום אפריקה תהיה סיבה מוצדקת להציג את עצמם בתור אחת מחבורות האוהדים הטובות בעולם.