בסיום מסיבת העיתונאים של נבחרת דרום אפריקה, נכנסתי לסמול טוק עם אחד מכתבי הכדורגל של אחת מרשתות הטלוויזיה המקומיות. המטרה הייתה לשמוע קול שפוי, ריאלי, מועדכן בנעשה בכדורגל העולמי, אל מול גל האופוריה ששוטף את הרחובות. השאלה הייתה פשוטה והיא השאלה שכל כתב שאל אזרח דרום אפריקאי מאז שהוא נחת כאן: מה באמת המטרה המושכלת של הנבחרת המארחת במונדיאל הזה. איפה עובר הגבול בין האוהדים הרבים, רבים מדי, שמדמיינים כבר את הנפת הגביע, לבין המציאות בשטח, בסגל הרזה והלא ממש מאיים. התשובה: המטרה היא הגמר. הגמר? כן הגמר. לא פחות. וזה עוד מעיתונאי כדורגל שאמור להכיר את ברזיל, אנגליה, ספרד וארגנטינה, ואת פערי המעמדות הברורים בכדורגל העולמי.
ככה נשמע הקול השפוי של דרום אפריקה, אז תתארו לעצמכם איזה רף ציפיות לא הגיוני מציבים מיליוני האוהדים בפני הנבחרת שלא רק צריכה להביא לייצג את עצמה, אלא את כל אפריקה. קצת בהגזמה, אפשר לומר שהיסטוריה של יבשת שלמה רובצת לה על הכתפיים. אוקיי, כל נבחרת מארחת לוקה בתמימות מסוימות ועיוורון כוח, אבל הסיפור של דרום אפריקה עוצמתי יותר ומורכב יותר. "זו האמונה האפריקאית", מסביר העיתונאי השפוי, ורומז לתפיסת מציאות קצת שונה ממה שרגילים צפונה מכאן. שוני תרבותי שאפשר לאגד אותו לצורך העניין בשוני בין אמונה בטבעי ובעל טבעי, רוחניות וריאליות בהכללה גסה כמובן. זה גם כמובן המרחק הגיאוגרפי הרב מה-VIP של הכדורגל העולמי, ועוד הרבה דברים. אבל בשורה התחתונה רבים מאוהדי דרום אפריקה לא רק חולמים על הגמר, חלקם אפילו מצפים לו.
ערב משחק הפתיחה התקיים בסוואטו אירוע ענק לעיני עשרות אלפי צופים, עם מיטב הלהקות מהיבשת וגם כאלו מחוצה לה, כולל נאום מרגש במיוחד של דזמונד טוטו. "כולנו אפריקאים", אמר זוכה פרס נובל, משפט שרק יכול לחדד עבורכם את הטענה הקודמת לפיה אפריקה כולה מצפה מהנבחרת המארחת לייצוג מכובד. יותר מכל נבחרת אפריקאית אחרת שתהיה במונדיאל. מופעים כאלה נערכים כאן בתדירות גבוהה, ורק ביום רביעי נערך אירוע דומה בשכונת סנדטון ביוהנסבורג, אליו הגיעו עשרות אלפים עמוסים באופוריה. כבר שבועות שהם צובעים, צופרים, מרעישים, ולא מתביישים לחלום על הבלתי אפשרי. גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה מקצועית. הבעיה שאיכות הנבחרת שלהם רחוקה באיכותה מהדרישות האלו כמרחק דרום אפריקה מברזיל.
לסגול מעגל אחרי 2006
מי שגם היה באותו אירוע בסנדטון זו נבחרת דרום אפריקה עצמה ומאמנה, קרלוס אלברטו פריירה, שהביט בתדהמה בקהל העצמתי. פריירה עמד על הבמה ולמרות כל שהוא חווה כאן בשנים האחרונות, הוא הרגיש לרגע כמו בריו. במידה מסוימת, לא מעט מחוסר ההיגיון הזה מופנה אליו. הוא האיש שנבחר למשימה. האם הציפיות מהאחת המארחות החלשות ביותר בתולדות גביע העולם הן לא מופרזות, זו גם הייתה השאלה הראשונה שהופנתה אליו במסיבת העיתונאים.
במסגרת אותן דרישות, הדרום האפריקאים, כך לפחות הם מספרים, נתנו לפריירה את כל הכלים כדי להגשים עבורם את החלום הבלתי אפשרי. עד לא מזמן, הבעיות בהתאחדות הדרום אפריקאית גרמו למאמני הנבחרות למרוט שערות, אבל ככל שהמונדיאל התקרב כולם התיישרו לפי התכנית של פריירה. נתנו לו מחנה אימון בדרבן, נתנו לו מחנה בברזיל, נתנו לו ימי אימון ככל האפשר וסיפקו לו את התנאים שאף מאמן דרום אפריקאי לא קיבל לפניו. העיקר, שיביא את הנבחרת לשלבים הכי גבוהים שאפשר, שיגרום לזרעי טירוף הכדורגל הזה לנבוט ולפרוח אל מול הראגבי והקריקט המקומיים ושיעשה כבוד לאפריקה. אחרי מה שקרה לו במונדיאל הקודם, הגשמת 50 אחוזים מהציפיות הללו יכולה לסגור עבורו מעגל. השאלה אם יש לו בכלל כלים לכך.