למי אכפת?

ד"ר אסופ פאהד הצליח לחולל מהומת אלוהים בדרום אפריקה בשנת 2008. פאהד, ששימש כשר לקידום מונדיאל 2010 בממשלתו של הנשיא תאבו מבקי, טען שלא זו בלבד שהאוכלוסייה הלבנה בדרום אפריקה רוצה לראות את נבחרת הבפאנה בפאנה כושלת בגביע העולמי, אלא גם תשמח לראות את ארגון האירוע מסתיים בפיאסקו. "ללבנים בדרום אפריקה בכלל לא אכפת מהמונדיאל הזה", אמר אז פאהד שדווקא נשלח לקדם את האירוע באולימפיאדת בייג'ינג, "ואם כן, אז זה רק מפני שהם רוצים בכישלון המדינה. למרות שהם מיעוט, יש עדיין הרבה לבנים שלא תומכים בנבחרת דרום אפריקה".

זה היה עניין של שעות עד שארגון "אפריקנרבונד", ארגון המייצג את האוכלוסייה האפריקנית במדינה, ומזכ"ל התנועה יאן בוסמן הגישו תלונה נגד פאהד. בוסמן טען שזה היה נאום שנאה מסית ושיש להעמיד את פאהד לדין. הבקשה האחרונה נדחתה לאחר שהתובע הכללי בדרום אפריקה טען שלא ניתן להעמיד לדין על התבטאות שנאמרה מחוץ לגבולות הטריטוריאליים של דרום אפריקה. בוסמן זעם: "לפי הבנתנו כל אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה נגד דרום אפריקה כל עוד הוא מחוץ לגבולות המדינה. חבל שהמעשים של פאהד נעשו מחוץ למדינה וההשלכות שלהם יהיו בתוכה".

אז מי כאן צודק למעשה? זו הייתה שאלה שהדהדה רבות ברחבי אפריקה מאז הויכוח הפומבי בין שני הצדדים. האם האוכלוסייה הלבנה בדרום אפריקה, שהיא רחוקה מלהיות הומוגנית, באמת מעוניינת בנפילתה של המדינה ושל הנבחרת המקומית, או שמא דבריו של ד"ר פאהד מטעים ומטעים.

כדי להבין מעט יותר את הרקע לדבריו של פאהד כדאי להציץ לאחור, אל עבר ההיסטוריה הלא רחוקה כל כך. מעט אחרי תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1948, עלתה לשלטון בדרום אפריקה "המפלגה הלאומית", שהחלה לעגן וליישם חוקים גזעניים והפרדה גזעית בין שחורים ללבנים תחת החוק הקולוניאלי הבריטי וההולנדי. מדיניות שכונתה אפרטהייד ודחקה את דרום אפריקה לנידוי בינלאומי קשה. שני אירועים אלימים – טבח שארפוויל, בו ירתה המשטרה ב-69 מפגינים, ומהומות סווטו, שגבו את חייהם של יותר מ-600 איש, החריפו את האמברגו והסנקציות שהופעלו כלפי המשטר הדרום אפריקני הגזעני.

בשנת 1990 התחיל השינוי במדינה כשהנשיא פרדריק וילם דה קלרק החליף את פיטר וילם בוטה, שסבל משבץ מוחי. דה קלרק הודיע שמדיניות האפרטהייד נכשלה ושיש להעניק זכויות מלאות גם לתושבים שחורי העור בדרום אפריקה. כמו כן, התיר את פעילותם של מספר מפלגות שהיו עד אז מחוץ לחוק. דה קלרק ביטל חוקים שהפלו לרעה את השחורים במדינה והיה אחראי לשחרור של אלפי פעילים פוליטיים, כולל נלסון מנדלה (לימים נשיא המדינה), מבתי הסוהר לאחר תקופות מאסר ארוכות. במשאל עם שערך דה קלרק בשנת 1992 הצביעו קרוב ל-80 אחוז מקרב הלבנים על רצונם בשינוי החוקה הגזענית של המדינה. שנתיים לאחר מכן, ב-1994, נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה, בהן זכה נלסון מנדלה ברוב עצום והפך לנשיא השחור הראשון בדרום אפריקה.

כמעט שנה וחצי התנהל הויכוח לגבי רצונם של הלבנים בהצלחת הנבחרת וארגון המונדיאל עד שבינואר השנה הוציאה המועצה לחקר מדעי האדם דו"ח שהפריך לחלוטין את דבריו של פאהד. "דרום אפריקאים לבנים מחויבים ורוצים בהצלחת המדינה בדיוק כמו כל אחד אחר", קבע הדו"ח. שלושת חוקרי המועצה שעמלו על הדו"ח המדובר, ניתחו למעשה את הגישות שרווחו בציבור הדרום אפריקאי בשלוש השנים שקדמו למונדיאל, כשהם התעמתו בעיקר מול גישה מוטעית של דרום אפריקאים רבים ביחסם לגביע העולם. השלושה טענו שדבריו של פאהד נבעו מ"קרע במארג המולטי תרבותי של המדינה בתקופה של אחרי האפרטהייד", וסתרו את דבריו לחלוטין על ידי ההוכחה לפיה בשלוש השנים האחרונות לא פחות מ-95 אחוז מהדרום אפריקאים לבני העור האמינו באופן קבוע שהמדינה רק תרוויח מאירוח המונדיאל. התשובה הרווחת ביותר בין 3,300 הנשאלים בסקר הייתה שילוב בין דאגה ופחד מהאירוע לגאווה עצומה וציפייה בלתי פוסקת.

תוצאה נוספת של הסקר הוכיחה ש-74 אחוז מהנשאלים האמינו שאירוח המונדיאל יעניק למדינה דחיפה כלכלית, יצירת מקומות עבודה וישיג לדרום אפריקה הכרה בינלאומית כמדינה חשובה. דברים שבהחלט ישמחו את כל תושבי המדינה. עוד עולה מן הסקר ששמונה מתוך כל עשרה לבנים בדרום אפריקה מאמינים ספורט הוא כוח מאחד, כפי שמצוטטים החוקרים שערכו את הסקר: "כל הקבוצות באוכלוסייה מחזיקות ברגש זהה כלפי הספורט. כולם מאמינים שספורט מקרב בין אנשים מכל הגזעים והצבעים. כשהנבחרת המקומית מצליחה אז 88 אחוז מהלבנים, 85 אחוז מההודים, 83 אחוז מהצבעוניים ו-80 אחוז מהשחורים בדרום אפריקה מגיבים לכך בצורה חיובית". לסיכום הדו"ח כתבו החוקרים: "הסטטיסטיקה הזו מוכיחה שהנושא הוא לא תלוי גזע, אלא תלוי הצלחה. כשהבפאנה בפאנה ישחקו טוב, תהיה להם תמיכה מקיר לקיר בכל אוכלוסיות המדינה".

פרופסור מוטי תמרקין, מומחה לדרום אפריקה מאוניברסיטת תל אביב, מסכים לחלוטין עם תוצאות הסקר. "אין שום רצון של הלבנים לראות את המדינה נכשלת באירוח המונדיאל", הוא אומר, "וגם אם יש כאלה, אז מדובר באנשים מאוד קיצוניים שהכוח האלקטוראלי שלהם במדינה העצומה הזו הוא אפסי. אנשים כמו יוג'ין טרבלנש (מנהיג מפלגת הימין הקיצוני AWB – שנרצח לפני חודש – ר.פ) בעיקר צועקים ומתלהמים, אבל ההשפעה שלהם היא חסרת חשיבות. רבים מן האפריקנרים, אפילו הגזענים ביותר, היו די מרוצים כשטרבלנש נרצח, הוא היה עול כבד בשבילם ולא ממש ייצג אותם".

גם איתי אנגל, עיתונאי שמתמחה בדרום אפריקה, מסכים "זה קשקוש אחד גדול, כולם רוצים להצליח" ומספק השוואה מעניינת לישראל: "זה כמו שמישהו יראה את נטורי קרתא שורפים את דגל ישראל או מתחבקים אם מחמוד אחמדינג'אד ויגיד שכל הדתיים בישראל הם נגד המדינה. תמיד אפשר להגיד שהלבנים רוצים שהמונדיאל ייכשל ואפילו אפשר לתפוס ארבעה-חמישה אנשים קיצונים שיסכימו לטענה הזו, אבל באופן כללי היא מופרכת לחלוטין. דוגמה מצוינת שתמחיש עד כמה זה לא מדויק היא העובדה שקבוצות של לבנים היו משחקות כדורגל מול קבוצות של שחורים בסתר בתקופת האפרטהייד, מה שהיה סיכון אדיר עבור מי שייתפס משתף פעולה ולמעשה נמצא במעמד שווה לשחורים".

הכדורגל, שכל כך מזוהה עם האוכלוסייה השחורה בדרום אפריקה כיום, דווקא התחיל מהלבנים, כפי שאומר אנגל: "דרום אפריקה הרי הייתה קולוניה אנגלית והם אלה שבכלל הביאו לשם את הכדורגל. שבט הזולו לדוגמה (הגדול מבין שבטי השחורים – ר.פ) בכלל אהבו היאבקות, בעוד אחרים התעסקו עם ענפי ספורט איזוטריים יותר. אבל מהר מאוד גם השחורים התחברו לכדורגל, בעיקר בזכות העובדה שהוא משחק מאוד זמין ושגם אנשים חסרי כל יכולים לשחק בו בקלות".

נקודה נוספת שחשובה לציון היא תחושת הקיפוח התמידית של דרום אפריקה, כאילו כל העולם מחפש כבר שנים לראות שהמדינה לא מתאימה לאירוח טורניר בסדר הגודל של המונדיאל ושהגזענות בה עדיין חוגגת. דוגמה לכך חווה השחקן הלבן היחיד בסגל של הנבחרת מתיו בות במשחק מול ספרד בגביע הקונפדרציות אשתקד. הקהל המקומי הריע לבות בדרכו המקורית, כאשר כל פעם שהאחרון נגע בכדור הוא זכה לקריאות "בווווווות". הכתבים הספרדים, ששהו באצטדיון "פרי סטייט" בעיר בלומפונטיין, חשבו שעלו על מכרה זהב ומיהרו לדווח למערכות שלהם כי הקהל, רובו ככולו שחור, קורא קריאות בוז כל אימת שהשחקן הלבן היחיד בסגל נוגע בכדור. בות רתח מזעם על הפירסומים השגויים, שתפסו כותרות ראשיות בתקשורת הספורט הספרדית. "זו הייתה תגובה רפלקסיבית של הכתבים מספרד כנראה פשוט מפני שהליגה שלהם סופגת כל כך הרבה ביקורת על הגזענות שפושה בה", אמר בות, "הם הגיעו לדרום אפריקה כשהם יודעים על כל ההיסטוריה שלנו וחשבו שהם עלו פה על סיפור טוב, אבל למען האמת זה היה מעשה ממש חצוף מצדם. הם היו חייבים לשאול אותי או מישהו שמבין בנושא".

בות התמיר (1.98 מטר) מגלם את הצורה בה רוצה דרום אפריקה להיתפס בעולם. הוא אדם אינטליגנטי, צנוע ובנוסף נשוי לסוניה, אישה שחורה שגדלה בפרבר העני סווטו, מדרום ליוהנסבורג. למותר לציין שבזמן שלטון האפרטהייד כל קשר רומנטי, קל וחומר נישואים, בין גזעיים לא באו אפילו בחשבון. כל התכונות האלה הובילו את מארגני המונדיאל להפוך את בות לפנים של דרום אפריקה. הוא ואשתו מתנוססים כמעט על כל שלט פרסומת והוא אפילו זכה להיות נציג המדינה בהגרלת הבתים, לצד לא אחר מדייויד בקהאם והשחקנית שרליז תרון. גם בות דיבר על תחושת הקיפוח שמלווה את המדינה שלו: "כאומה, נאלצנו להתמודד עם זה (ביקורות מהמערב – ר.פ) מאז שזכינו בזכות לארח את המונדיאל. היינו צריכים פשוט להתעלם מכל הדברים השליליים שאנשים אמרו ולהוכיח לכולם שהם טועים. זה מה שאתה עושה על כר הדשא וזה מה שצריכה אומה לעשות. הסיבה המרכזית שגרמה לפיחות יחסי במספר המבקרים הצפוי הוא מסע ההפחדות של התקשורת במערב. קראתי כל כך הרבה מאמרים שכל מטרתם הייתה רק הפחדה. בגלל העבר של דרום אפריקה אנשים באים ישר עם דעה קדומה וזה משהו שחייבים לשנות".

דומה שאם יש משהו שהיה משתיק לחלוטין את הביקורות שכל כך מפריעות לבות הוא שעטנז משמעותי בין לבנים לשחורים בסגל הנבחרת. ראוי לציין, שגם שתי הקבוצות הרציניות ביותר במדינה, קייזר צ'יפס ואורלנדו פיירטס, נשלטות על ידי שחורים בלבד. בראיון שנערך עמו ב-BBC ניסה פרשן הכדורגל הדרום אפריקאי מארק גליסון לנתח את המצב. "בעשר השנים התחילו להגיע קצת יותר לבנים למגרשים, אבל הם עדיין במספרים מינוריים", הסביר גליסון, "המספרים שלהם לא דומים בכלום למה שהיה בתקופת האפרטהייד כשהיה להם את ההגנה הטוטלית של המשטר והשחורים נשמרו הרחק מהם. בעבר, גם היו ליגות חובבנים די חזקות של קבוצות לבנים, אבל היום הם התאחדו עם קבוצות של שחורים. אף הורה לבן לא ירצה שג'וני הקטן שלו ילך לשחק כדורגל בשכונות הקשות של השחורים מדי שבת".

גם פרשן פוליטי דרום אפריקאי העונה לשם אובריי מאטסיקי הסביר את היחס בין השחורים ללבנים בכדורגל וכיצד המונדיאל ישפיע. "המונדיאל ייצור קשר רגשי חזק לכל דרום אפריקאי", הוא אומר, "אבל הוא לא יסיים את החלוקה בין שחורים ללבנים שנבעה מעשורים של הפרדה. התאוששות ממצב של אפרטהייד זה כמו לבנות בית, ואירוח של אירוע כמו המונדיאל הוא רק עוד לבנה אחת בבניין הזה".

לנו, הצופים מהצד, רק נותר לקוות שהלבנה הזו תתחבר לבניין כמו שצריך ושנראה אירוע נקי מתקלות. אם תשאלו את איתי אנגל, שעקב מקרוב אחרי אהובת נפשו אנגליה בגרמניה 2006, אי אפשר להשוות בין שני האירועים בכלל. "אם תשב ביד עם פנקס ותרשום את כל החסרונות שיש בארגון ובסדר בדרום אפריקה, לעומת מה שהיה בגרמניה, חבל לך על הזמן. אל תצפה במונדיאל. אני דווקא בטוח שזה כל הקסם של האירוע ומה שיעשה את המונדיאל הזה לכיפי ביותר בכל הזמנים".