במרחק נגיעה

1. תשמעו, זה לא היה משחק רע כמו שזה היה משחק של החלטות רעות. הזריקות של קובי בריאנט היו סקנדל אחד גדול, בעיקר בהתחשב בעובדה שאת אלה שהוא קלע הוא יכול להשיג בכל רגע נתון; הגבוהים של הלייקרס המשיכו להתעקש לקבל את הכדור בפוסט אפ במקום עם הפנים לסל (פאו גאסול) או תוך כדי תנועה לצבע (אנדרו ביינום); שחקן ההתקפה היעיל ביותר של הלייקרס הלילה (למאר אודום) לקח רק חמש זריקות. אפילו דוק ריברס הצליח לקחת פסק זמן שהעניק את הכדור בחזרה ללייקרס (ואני לא מזכיר כאן את ריי אלן - אני לא זוכר זריקה אחת רעה שלול הלילה).

2. מה שכמובן הופך את המשחק הזה למשחק של הגנות ולב. ההגנות ייצרו במשחק הזה את הריצות. ההרכב היותר הגנתי של בוסטון החזיר אותה למשחק, ההגנה של בריאנט על רונדו אחרי הפתיחה היתה בית ספר, וכזו גם היתה הצורה שבה הגבוהים של הלייקרס סגרו את המתחם האווירי מתחת לסל שלהם. כיוון שזו סדרה שהולכת לכיוון הזה (חוץ מהמופע של ריי אלן במשחק 2, עוד לא ראינו זיקוקי התקפה בשלושה משחקים), כל הפאולים הקטנים בתחילת המשחק הופכים להיות משמעותיים בהמשכו. במיוחד אם אתה פול פירס. פחות אם אתה רון ארטסט.

3. הפעם הלייקרס לא חטפה התקפת לב בשלבים המכריעים והצמודים של המשחק, אבל זו היתה דווקא ההתחלה שהראתה מאיזה חומרים הם עשויים. קבוצות אחרות - הלייקרס של לפני שנתיים, קליבלנד השנה - היו מוכרעות משלוש הדקות הראשונות שבהן בוסטון דחפה וקווין גארנט יצא למסע במנהרת הזמן ונראה בן 19. לפני שנתיים זה היה נגמר ב-39 הפרש, הפעם הלייקרס הורידו את הראש, נתנו לסערה לחלוף, לא לקחו זריקה אחת רעה במשך רבע שלם (והיחידה, שלשה של אודום, נכנסה עם הקרש), לא נתנו לפירס להיכנס למשחק (או לסדרה, הלייקרס עשו עליו דאבל טים בכל התקפה לאחר שקלע את השלשה הראשונה שלו) והשתלטו על המשחק.

4. זו תהיה הסדרה. הלייקרס ישתלטו על היתרון והסלטיקס תמיד ישמרו על מרחק נגיעה. במשחק השלישי בוסטון לא הצליחה לעבור את המכשול הפסיכולוגי של לשחק כמעט משחק שלם בנסיון לטפס חזרה אליו. הטיפוס היה קשה מדי.

5. השופטים קצת נרגעו והעניקו מספר שווה של קליעות עונשין לשתי הקבוצות. הלייקרס החטיאו רק שלוש (שלושתן על ידי גאסול, קלעי עונשין מצויין), בוסטון החטיאה שמונה. זה כמעט ההפרש. זריקות העונשין גם מחזירות את רונדו למימדים הטבעיים שלו: אתה לא יכול להיות רכז על בליגה, אם המאמן לא יכול לסמוך עליך ולתת לך את הכדור בשניות אחרונות של משחק צמוד.

6. כתבתי בעבר שגלן דייויס הוא תופעה פיזיולוגית מטורפת: הוא משחק עשרים קילו פחות מהמשקל שלו ועשרים סנטימטרים מעל הגובה שלו, ואיזה לב יש לו, שאי אפשר למדוד. סלטיק אמיתי.

7. ובכל מערכת קבלת ההחלטות הרעה הזו: זריקה בדאבל קלאץ' עם הקרש מעל קווין גארנט, קליעת ניתור משמאל אחרי דאבל טים, סיום בשמאל אחרי חדירה מימין, ליי אפ בהתקפה מתפרצת של אחד על חמישה כולל סחיטת עבירה ומהלך של שלוש נקודות. ההחלטה הטובה ביותר במשחק היתה ההתעקשות של פיל ג'קסון להשאיר את דרק פישר במשחק.

8. אחרי המשחק נעמד רכז הלייקרס לראיון קצר עם כתבת הקווים של איי.בי.סי (זו ששאלה את קובי אחרי מחצית של 25 נקודות: "קובי, למה אתה מעורב בכל מהלך במשחק?"). פישר התחיל לענות ונשנק. ניסה להמשיך והדמעות חנקו לו את הגרון, ואז התנצל, בשידור חי, על כך שהאמוציות מתגברות עליו. בדרך כלל אנחנו רואים את זה בספורט האמריקאי בתוך הנראטיב של שחקן ששיחק ואפילו שיחק משחק גדול למרות המחלה של בתו/מות אביו/הטורנדו בניו אורלינס/טיפולי הכימותרפיה של אשתו. רק שהפעם פישר בכה בלי סיבה. רק מכדורסל. רגע טהור.