ברוכים הבאים לגמר

עד היום לפנות הבוקר (בין ראשון לשני), לוס אנג'לס לייקרס החזיקה במאזן ביתי של 0:9 בפלייאוף 2010. מעבר למשמעות המעשית של הניצחון המרשים הלילה, שבירת המאזן הנ"ל היתה חיונית במיוחד עבור הסלטיקס; פיגור 2:0 בסדרת גמר הוא בור שלא קל לצאת ממנו, אלא אם אתה דווין וויד ומסביבך כמה שופטים אקסטרה נחמדים. אז רגע לפני שהסדרה עוברת לשלושה משחקים בבוסטון, בואו נטפל לרגע במאזן נוסף, מאיים לא פחות. בצידו האחד עומד המספר 47, ובשני ספרה עגולה.

למי שעדיין מתקשה לזהות, מדובר במאזן של פיל ג'קסון בסדרות פלייאוף בהן הקבוצות שלו ניצחו את המשחק הראשון. 0:47. נתון סטטיסטי מרשים ויוצא דופן לכל הדיעות, אבל כמו כל נתון סטטיסטי, צריך לקחת אותו בקונטקסט הנכון. לגמר הפלייאוף חוקים משלו – כמובן שגם בגלל המעמד, אך גם בגלל פורמט ה-2-3-2 - ואם נבחן את 12 הגמרים בהם ג'קסון השתתף עד כה, נגלה כמה נקודות מעניינות.

- גם כאשר הזן מאסטר הפסיד את המשחק הראשון בגמר, מצבו היה לא רע: 2:3 חיובי.

- ג'קסון פתח שישה גמרים עם 0:2 מהדהד למדי. לפעמים היו אלה ניצחונות בית ולפעמים בחוץ, לפעמים הסדרה נגמרה בסוויפ ולפעמים בשישה משחקים. אבל כמו שאמרנו מוקדם יותר, מדובר ביתרון משמעותי ובמיוחד בשיטה של הגמר, שמכריחה את הקבוצה המפגרת לנצח שלושה משחקי בית רצופים, ואז עוד אחד בחוץ – משימה כמעט בלתי אפשרית.

- אם עקבתם אחר הספירה, נותרנו עם גמר אחד בלבד: פלייאוף 92', שיקגו - פורטלנד. הבולס מפסידים את המשחק השני בבית, אבל מצליחים לנצח פעמיים בחוץ ולקחת אליפות במשחק השישי, שוב בשיקגו. ג'קסון יחתום על תרחיש דומה הפעם, אבל כמו שהלייקרס נראו במשחקי חוץ בפלייאוף הזה, מדובר באתגר לא פשוט כלל. מה שמחזיר אותנו ישירות להווה, ולמה שעשוי להתברר כמשחק החשוב ביותר בסדרה.

ראשית, ולמרות הכל, הלייקרס יכולים לצאת מעודדים מהמשחק הזה. ריי אלן היה בזון, מה שאילץ את קובי בריאנט לשמור עליו והוביל לתצוגה של רונדו במחצית השנייה; קובי גם היה בבעיית עבירות ולא נכנס מספיק לקצב המשחק, מה שניכר בדקות הקלאץ'; גם בעיית העבירות של למאר אודום, שהגבילה אותו ל-14 דקות בלבד, שימשה כפקטור משמעותי ולא בהכרח תחזור על עצמה במשחקים הבאים. ובכל זאת, המשחק נותר צמוד לתוך דקת הסיום. הסלטיקס שמרו ושומרים היטב, אבל זו לא אותה הגנה שמיררה את חיי הלייקרס בגמר 2008. בניגוד לקליבלנד ואורלנדו, הלייקרס מצליחים לשמור על תבנית המשחק ההתקפי שלהם, וזו נקודה שאסור לזלזל בה או להזניחה אחרי הפסד בית.

אבל גם לבוסטון יש סיבות לאופטימיות, וגם הן מתעלות מעל הניצחון עצמו: ריי אלן סחב אותם הפעם, אבל ניתן לצפות גם לתצוגת תכלית של פול פירס בהמשך הסדרה; אם אתמול ארטסט טיפל בו כהלכה, הרי שבמשחק הראשון ראינו שפירס בכל זאת מסוגל להתמודד מולו, עם 24 נקודות ו-13 גיחות לעונשין. שתי נקודות בכל זאת צריכות להדאיג את בוסטון, ונתחיל במינורית שבהן. הסלטיקס זקוקים למרקיז דניאלס שעדיין מתאושש מפגיעה בראש, זכר למרפק שחטף במשחק השישי מול אורלנדו. טוני אלן הוא שומר מצוין ואגרסיבי, אבל מתאים בעיקר ללחץ על סקוררים מובילי כדור. הוא נמוך משמעותית מבריאנט ומבחינה התקפית, מסוגל להזיק יותר מאשר לתרום. דניאלס, שבנוי גבוה וארוך יותר, יוכל לספק דקות מנוחה חשובות לפול פירס, לסייע בהובלת הכדור, ולספק כדורסל חכם ומגוון בהתקפה.

הנקודה השניה משמעותית יותר, והיא המאצ'-אפ בין קווין גארנט ופאו גאסול. אל תטעו: העבירות המוקדמות שהכרטיסן הגדול ספג הן לא תירוץ כי אם סימפטום לחוסר יכולתו של KG להתמודד עם גאסול בהגנה. למען האמת, גם בהתקפה השמירה של גאסול מקשה על גארנט מאוד. צריך לזכור שבגמר 2008, KG לא רק היה בריא יותר וכשיר פיזית, אלא גם התמודד עם למאר אודום, בזמן שגאסול שיחק כסנטר רוב הזמן.

בוסטון צריכה גארנט מפוקס יותר, ודקות נוספות לשחקני החוץ שעל הספסל. לא יתכן שנייט רובינסון יושלך למים רק ברבע הרביעי, וג'ף ואן גנדי עוד יחמיא לדוק ריברס על כך – הרי הוא עשה זאת רק בגלל שרונדו כבר נפל מהרגליים, וג'קסון העלה באופן דומה את וויאצ'יץ' ממול. אמת, נייט-רוב הוא לא בדיוק רכז אחראי ואסור לצוות אותו עם טוני אלן בקן האחורי, אלא רק לצד אלן הבכיר ופירס כמובילי כדור, אבל הוא שחקן תחרותי ואנרגטי, שגם יכול לתת מענה ליכולת הטובה של ג'ורדן פארמר ושאנון בראון עד כה.

נקנח בספסל הלייקרס, שבכל זאת הפסידו וגם הם צריכים להסיק מסקנות לקראת משחק החוץ הראשון שלהם בסדרה. למרות בעיית העבירות של אודום, לא ייתכן שהוא ישחק רק 14 דקות ועדיין יוביל את שחקני הספסל של LA בנתון זה. אומנם גאסול וביינום סיפקו מטרייה אווירית מרשימה – 13 חסימות משותפות – אבל אחרי אוקלהומה סיטי, יוטה ופיניקס, פתאום הלייקרס מתמודדים מול קבוצה שמחזיקה ביתרון כמותי ומגוון של מצבת הגבוהים. אם שלדן וויליאמס נכנס ל-4 דקות כגבוה חמישי, בגלל בעיית עבירות של האחרים, מדוע ג'וש פאוול מהלייקרס לא יכול לתרום מהאנרגיות שלו, לפרק זמן דומה?

מה שמוביל לנקודה קצרה ואחרונה, כי בכל זאת חשוב להזכיר גם את המאמנים: אתם יכולים לדמיין את פיל ג'קסון רץ אל תוך המגרש כדי לקחת טיים אאוט רגע לפני איבוד כדור, כמו שדוק ריברס עשה?