היחיד

בקדנציה הקודמת של לואיס פרננדז בישראל, התייחס מאמן הנבחרת הנוכחי למצבו של הענף ושיחרר אמירה שנראתה לרגע קצת תלושה. "חסרים כאן שחקנים מהסוג של מוטל'ה שפיגלר", אמר ואף הסביר: "זה לא בגלל שאנחנו חברים. פשוט חסרים כאן שחקנים שאתה יכול לסמוך עליהם שיעשו הרבה מאוד פעולות משמעותיות בהתקפה וייצרו מצבים. רוב השחקנים כאן מוכשרים אך לא בשלים. למאמן אין יותר מדי מה לעשות מבחינה התקפית ויש נקודה בה הוא כבר לא יכול להשפיע והכל ברגליים של השחקנים. מוטל'ה היה נותן למאמן בדיוק מה שהוא רוצה. בא לכדור, עושה פעולה מהירה או תנועה פנימה ומייצר מצב. שחקן פשוט ואיכותי שאני לא רואה כרגע בישראל".

לא בטוח שפרננדז מודע לכך, אבל ביום שני הקרוב, ה-7/6/2010, האמירה שלו תקבל משנה תוקף: בדיוק אז ימלאו 40 שנה לשער של שפיגלר במונדיאל מול שבדיה. לשער היחידי של ישראל, של שחקן יחיד במינו. השחקן היחידי שישראל היתה צריכה ועדיין לא מצאה כמותו. אפשר להתווכח אם היו שחקנים טובים ממנו, אבל שפיגלר היה כל מה שהכדורגל הישראלי היה זקוק לו: שחקן גדול שיודע לתת לנבחרת קטנה את מה שהיא צריכה. אם היום אנחנו מתווכחים האם נבחרת ישראל יכולה להיות מבוססת על כוכב אחד, שפיגלר המחיש זאת הלכה למעשה. גם בנבחרת וגם במכבי נתניה. רבים מודעים היום יותר לדמותו המאוחרת של שפיגלר, אבל מעטים האנשים שעדיין זוכרים כיצד הוא שינה לעד את הכדורגל הישראלי בזכות אותו ערך מוסף שלאף כוכב נבחרת שבא אחריו לא היה. זו ההזדמנות להצדיע.

שפיגלר, יליד 1944, עלה לקבוצה הבוגרת של מכבי נתניה בשנת 1962. עד אז, מכבי נתניה היתה קבוצה מכובדת מבין המועדונים שהקימו את הליגה, אבל לא יותר מכך. בתחילת שנות ה-60 נתניה החלה לשקוע וירדה לליגה השנייה, שם החלה לגדל דור חדש של שחקנים שכלל גם את שפיגלר. בעונת 1964/5 נתניה חזרה לליגה הראשונה, ואיתה היהלום, שערך כבר הופעת בכורה במדי נבחרת ישראל ב-1963 מול ויטנאם. היהלום מיד שלח מספר רמזים שבקרוב מאוד הוא עומד לזכות באליפות הכי חשובה בתולדות הכדורגל הישראלי, זו שתוציא את הכתר מאזור המרכז ותעביר אותו למקומות אחרים בארץ – שלוש שנים ברציפות הוא זכה בתואר מלך השערים. ב-1965/66 הוא זכה יחד עם משה רומנו בתואר עם 17 שערים, ב-1966/68, במה שכונתה אז העונה הכפולה שבמסגרתה נערכו 60 משחקים, זכה שוב בתואר עם 38 שערים וגם בעונה שלאחר מכן, 1968/9, ניצח עם 25 שערים. בכלל, אם מסתכלים על כל הקריירה של שפיגלר בליגה הבכירה, מוצאים 168 שערים ב-365 משחקים, ממוצע של כמעט 0.5 שערים למשחק.

הכל, אם כך, היה מוכן לשער שיעלה את ישראל למונדיאל, לשער היחידי שלה בגביע העולם עצמו ולאליפות של מכבי נתניה בעונת 1970/1. אלברט גזל, הקשר הנהדר של מכבי נתניה בשנות ה-70, יודע שאותו מפץ לא נבע רק מכישרונו המתפרץ של שפיגלר, אלא קודם כל מהמנטאליות שלו. "כשמדברים על מוטל'ה כאגדה ומספרים סיפורים, אנשים לא מבינים שהדבר הבסיסי והגדול ביותר של מוטל'ה היה האופי", אומר גזל. "מוטל'ה תרם לנתניה בכל פרמטר. למעשה הוא הכניס את המקצוענות לנתניה. היינו שחקנים מוכשרים, אך לא היתה לנו את המודעות למקצוענות ולכל מה שמסביב, ומוטל'ה מגיל 16 היה מקצוען. אני זוכר שכאשר הוא היה חייל, הוא לקח אותי ואת שמעון חג'ג' וביקש מאיתנו לבוא איתו. הוא לא אמר לנו למה כי הוא חשש שלא נרצה, אבל הוא העמיס אותנו, אסף בדרך שק עם כדורים ממישהו ולקח אותנו להתאמן אימוני אקסטרה. הוא העמיד אותנו על הקו ואמר לנו: 'זאת התכנית: אתם לא מפסיקים להרים ואני לא מפסיק לבעוט'. ככה שעות, מכל זווית, מכל מרחק. הצעתי לו שאולי אחד מאיתנו יתפקד כשוער בכדי שיהיה לו אתגר, אז הוא ענה: "ברגע שזה יעבוד על אוטומט, אף שוער כבר לא יעצור'. אתה מבין? הוא היה מוכשר ואיכותי, אבל הגדולה שלו באה מהאופי ומהאחדות של הקבוצה סביבו והאמון בו".

מכבי נתניה של מוטל'ה דמתה בצורה מסוימת לנבחרת ישראל שלו: קבוצה שעובדת בשביל המוציא לפועל שלה ומוציא לפועל שמבין שכל הזדמנות שיש לו, חייבים לנצל. נתניה של שפיגלר היתה מוכשרת אך לא מאוזנת, אבל הוא הצליח להוציא אותה אל האור ולתת לה את הכלים בדרך לעשור קסום. יצחק שניאור, מגדולי מאמני ישראל, שהדריך את הנבחרת ומיטב קבוצות ארצנו, מסביר זאת מזווית אחרת. מהזוית של המאמן והקבוצה שצריכים לעצור אותו: "למען האמת, מכבי נתניה של אותן שנים הייתה מאוד בינונית ולא מפחידה, פרט למוטל'ה. הוא היה בשתי דרגות מעל הליגה באותם הימים, וזה הפך אותה לקבוצה רצינית ומסוכנת. הם לא היו שולטים במשחקים או אגרסיבים, הם שיחקו די משעמם, אבל כשהכדור הגיע למוטל'ה פשוט קרו דברים. הוא היה עושה פעולות מהר. לוקח כדור, תנועה הצידה או סיבוב ובעיטה, או מסירה וכניסה לרחבה, ומכלום נהיה גול. זאת הייתה הגדולה שלו. לא הייתה לו את הטכניקה של ברקוביץ' או רביבו וגם לא מהירות יוצאת דופן. הוא היה אתלט שעושה את הדברים הפשוטים שמכריעים את המשחקים. אני באופן אישי ידעתי שאם משתקים את מוטל'ה משתקים את נתניה. איך עושים את זה? זהו, שזה לא כל כך הצליח לאף אחד. זה עוד פרט בגדולה שלו: הוא היה טוב ומבקיע כמעט בכל משחק. יציבות היא מה שעושה שחקן טוב לגדול, והוא היה תמיד יציב. היציבות שלו משכה את נתניה קדימה. אם היה לי אותו נגד קולומביה, אני מאמין שהיינו מנצחים".

להבדיל משחקנים ישראלים גדולים אחרים, שפיגלר של אותן שנים לא נתן למכשולים להפריע לו. הוא הפך את החסרונות ליתרונות. שאול מזרחי, למשל, הבלם-קשר-חלוץ של בית"ר ירושלים, חיכה הרבה זמן לפגוש את שפיגלר. בעונת 1968/9 זה קרה. בית"ר עלתה ליגה בפעם השנייה, הפעם לתמיד. "האמת", נזכר מזרחי, "עד אותו משחק חשבתי ששפיגלר לא כזה גדול וזה יותר עניין של התקשורת ומי שיותר קרוב לצלחת. היינו בטוחים שאודי רובוביץ' יותר טוב ממנו. חשבנו ככה עד שהגענו למשחק נגדו. חיכיתי לשחק נגדו והייתי בטוח שכמו בכל משחק, אני אסגור גם אותו והוא לא יעשה הרבה. אבל אז המשחק התחיל וראיתי שחור. בכל פעולה הוא ברח לי. מכל מצב הוא ייצר בעיטה, בלי שאני אצליח לסגור. זה שחקן ברמה שלא יצא לי לפגוש עד אותו יום. במחצית השנייה כבר החלטתי שאני לא מסוגל ואני צריך למצוא דרכים אחרות לעצור אותו. אז השתמשתי בכל מיני טריקים מלוכלכים, כמו תפיסה בחולצה, מרפקים צמודים, ברכיים שחוסמות ומפריעות לרוץ. השופטים לא הקפידו וזה גרם לו להתווכח הרבה זמן עם השופט כדי שירחיק אותי. בסופו של דבר, באחד הרגעים הבודדים שלא עשיתי לו כלום, הוא נתן לי מרפק אבל השופט הרחיק דווקא אותי. הגיעו לי חמישה אדומים לפני כן. זה מראה כמה כבוד רחשו לו וכמה רצו לשמור עליו, כי הוא היה נכס".

עד לאותה אליפות ב-1970/1 ולמרות הישגיו הכבירים בנבחרת ישראל, שפיגלר עדיין ספג ביקורות מעודנות, כיאה לאותה תקופה, על כך שמכבי נתניה שלו לא זוכה בתארים. היום, בדיעבד, ברור כמה הביקורות האלה פספסו. "מוטל'ה היה שחקן שהיה לו הכל", אומר אודי רובוביץ', חברו של מזרחי לבית"ר ההיא וחבר של שפיגלר כיום. "גם כושר גופני, גם בעיטה, גם מסירה, חכמה, קור רוח, יכולת לתקשר ולהתחבר לכולם. החבילה השלמה וגם המוצלחת. בסך הכל, נתניה שלו הייתה חלשה. זאת הייתה נתניה של שפיגלר ועוד עשרה שחקנים, לא פחות מכך. בלעדיו הם היו קבוצת תחתית".

זאביק זלצר מרחיב: "כשאומרים דברים כאלה, צריכים לדעת עם מי הוא שיחק. תמיד היו מבקרים וכאלה שמנסים להנמיך את ההישגים שלו, אך מוטל'ה באמת היה מיוחד. הוא היה אישיות עם מנטאליות נדירה וגם מקצועית. מכבי נתניה שלו הייתה עוד קבוצה בלעדיו. הוא לקח אותה על הגב שלו במשך מספר שנים ופשוט שמר על יציבות ורמה גבוהה שהפכו את נתניה לקבוצת צמרת. שיחקו שם אמנם כמה כשרונות כמו סרוסי וגזל, אבל בסך הכל זאת הייתה קבוצה של שפיגלר והוא הוביל אותה בכל אלמנט של המשחק - כיבוש שערים, דומיננטיות, קור רוח, מנהיגות על המגרש ומחוצה לו. הוא שם את נתניה על מפת הכדורגל הישראלי. עוד כששיחקתי איתו בנבחרת הנוער כולם סגדו לו. הוא היה שחקן שבגיל 18-19 התנהג והתנהל כמו שחקן מנוסה והוביל אחריו שחקנים בוגרים ממנו. למעשה, היו עונות שבתרומה שלו לביטחון ולקור רוח של הקבוצה הוא היה הרבה יותר משמעותי מהמאמן. אני לא טיפוס נוסטלגי, אבל אני משוכנע שגם אם היה משחק בשני העשורים האחרונים כאן, הוא עדיין היה השחקן הישראלי הטוב ביותר, ומשמעותי בהרבה מכל שחקן שדרך כאן".

לאחר מונדיאל 1970 שפיגלר היה על סף מעבר לווסטהאם האנגלית, אך בעיות בקבלת רשיון העבודה השאירו אותו בארץ ולמעשה העניקו למכבי נתניה את האפשרות לזכות בתואר האליפות הראשון בתולדותיה. שפיגלר נבחר ל"כדורגלן העונה" ואף כבש 13 שערים, אך המאמן דוביד שוויצר ראה שפיגלר אחר ומשמעותי יותר משנים קודמות. בראיון שנתן אז, סיכם שוויצר את העונה ההיא: "מוטל'ה היה מוטל'ה מיוחד השנה. הוא היה אולי פחות חד, פחות וירטואוז ופחות איים על השער, אבל הוא עשה כל מה שצריך בכדי להביא לקבוצה אליפות. הוא ידע לבוא אחורה כשצריך, ידע לחלק את הכוחות ולנהל את המשחק בחכמה. עד אז נתניה היתה קבוצה של התלהבות וכישרון אדיר של שפיגלר, ומוטל'ה, יחד עם השחקנים שהתבגרו איתו ולידו, הביאו השנה משהו אחר, שהביא אליפות ראשונה למועדון".

האליפות הזו סיימה את החלק העיקרי בקריירת המשחק של שפיגלר בנתניה ובישראל בכלל. שפיגלר עוד הספיק לחזור ולקחת חלק בעונת הטריפל הגדולה של נתניה ב-81977, אך איבד את מקומו בהרכב למשה גריאני ולא היה לו חלק משמעותי באותה הזכייה. ברקורד שלו קיימת גם קדנציה קצרצרה בבית"ר תל אביב, אך לא עם אותו פאר ואותו הדר שאפיינו את סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70.

לשפיגלר היתה חיבה מיוחדת לנבחרת ישראל ולהיפך. מסוג השחקנים שהמדים הלאומיים מוציאים מהם משהו מיוחד. יש לו ברזומה 83 הופעות ו-33 שערים בנבחרת ישראל. מדובר ברקורד מרשים, אך הרבה מעבר לרקורד, שפיגלר חתום על ההישג הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי - העפלה היסטורית ויחידה למשחקי המונדיאל במקסיקו 1970. שפיגלר אחראי גם לשער המכריע במוקדמות נגד אוסטרליה וגם חתום על השער היחידי של ישראל בתולדות המונדיאלים, נגד שבדיה.

בין כל אלו, מסתתר נתון די מעניין: 20 מתוך 33 השערים של שפיגלר נכבשו בין השנים 1968 ל-1970, אז זו היתה הנבחרת של עמנואל שפר. שפר עשה לנבחרת קטנה כמו ישראל התאמות טקטיות ושפיגלר ידע לעשות מה שאף כוכב אחריו לא עשה: לשים את הכדור הנכון ברשת. סיפורים על מנטאליות, על נבחרת שלא יודעת לנצל את המצבים שלה, על נבחרת שתלויה יותר מדי בשחקנים בודדים, לא עניינו אותו. כמאמר המשורר, אלו לא היו עבורו בעיות, רק פתרונות.

אמציה לבקוביץ', מחלוצי הענף, מי שהיה מאמן נבחרת הנוער בסוף שנות ה-60 והחל מ-1969 מונה לעוזרו של עמנואל שפר, מסביר זאת היטב: "כשמדברים על מוטל'ה, הדבר הנכון ביותר שאפשר לומר עליו הוא "איש עבודה". הוא לא היה רק כישרון, או רק כוכב. הוא בא לעבוד. רק אחר כך הוא צירף לזה את הכישרון ואת יכולת המנהיגות האדירה שלו. מוטל'ה היה שחקן שאפילו בחימום לא היה מוכן שמישהו ירוץ לפניו בסיבוב, ודאג תמיד להישאר בפרונט. מבחינתו זה היה לשמש דוגמה. הוא הקרין את הדברים הללו על יתר השחקנים וזו הייתה אחת הגדולות של הנבחרת. מבחינת כישרון היו לא פחות ואפילו יותר טובים ממנו, שחקנים כמו אייל ברקוביץ', מאיר ברד ואלי בן רימוז'. אבל בשקלול של המנטאליות של מוטל'ה יחד עם הכישרון, הוא עשה את ההבדל. לפני הכל, ועם כל הכבוד לשפיגלר, זו היתה הנבחרת של שפר: הוא הביא לה דברים שלא היה לה קודם, כמו שלושה אימונים ביום והרבה עבודה קשה. להרבה שחקנים לא היתה יכולת להתמודד עם זה, אבל לזכותו של שפיגלר ייאמר שהוא ראה בזה אתגר וידע ליישר קו בסוף. הוא סחב את השחקנים האחרים בנבחרת של שפר. לפני כן, זו היתה נבחרת די בינונית ולא בשלה".

"כמו שאמרתי", ממשיך לבקוביץ', "זו היתה נבחרת של שפר. הוא בנה נבחרת עם תשעה פועלים שחורים ושני כוכבים - שפיגלר ושפיגל. היינו נחותים באופן יחסי והתמודדנו עם מה שהיה. כולם עבדו בשבילם וזאת הייתה הדרך. ברוב המשחקים התבצרו בהגנה, אך היינו נחושים וממוקדים והיה ברור שהולכים לקרות דברים טובים. העלייה לא הייתה מקרית, אלא דרך של שנתיים של שפר, דרך שעברה הרבה תקלות והרבה נסיונות להפריע ולחבל. מוטל'ה היה הדובדבן של הדרך הזאת והוא הביא את מה שצריך, אבל באותה הנבחרת יכלו לשחק גם שני כוכבים אחרים והדרך הייתה מנצחת".

יוסל'ה מרימוביץ', מאמן נבחרת ישראל מספר שנים קודם לכן, לא מסכים: "עם כל הכבוד לעמנואל שפר והדברים הגדולים שעשה, זו היתה נבחרת בתהליך שהושלם באותו מונדיאל, כשמוטל'ה היה הבונוס הגדול שלה. מה לעשות שגדל לנו עד היום רק מוטל'ה אחד. זאת אולי הסיבה בגינה הגענו רק למונדיאל אחד. בסך הכל, הנבחרת של 1970 הייתה בינונית ועובדה ששפר לא המשיך בגלל שפרט לעלייה למונדיאל, היא לא הצליחה ולא הפסיקה להפסיד ולספוג שערים. זאת נבחרת שהיא בעיקר של מוטל'ה, שהיה בדיוק איפה שהיה צריך להיות".

שרגא בר, חברו של שפיגלר לנתניה ההיא ונבחרת ישראל, נוטה יותר לתזה של מרימוביץ': "צריך להבין שמוטל'ה לקח את הנבחרת עליו והוביל אותה למקומות שהיו הרבה מעבר לרמה שלנו. אותו דבר בנתניה - הוא הוציא אותה מהבינוניות ומשך איתו שחקנים למעלה. שחקנים יכולים להילחם, לעבוד קשה, לירוק דם, אבל בסופו של דבר אם אין לך את אלה שעושים את השינוי ומכריעים את הדברים, אתה לא מגיע לכלום".

אחרי מקסיקו 1970 והאליפות עם מכבי נתניה, הקריירה של שפיגלר עברה לחו"ל. שנתיים (1972-1974) בפריס סן ז'רמן ועוד שלוש שנים (1974-1977) בניו יורק קוסמוס. למרות שלא הותיר חותם כמו ברקוביץ' ורביבו, שפיגלר שיחק בהרכב אחד עם פלה, ובמשחק החזרה מפרישה של המלך הברזילאי הוא אפילו הציל אותו מהפסד מביש כשבישל לו שער וניצל בישול של הברזילאי לשער משלו. פריצת הדרך של שפיגלר לא היתה בתקופתו כלגיונר. שמוליק רוזנטל היה השגריר הראשון, אבל השנים הארוכות בהן שפיגלר שהה מחוץ לליגה הישראלית הניחו לא מעט יסודות ללגיונרים הגדולים שבאו אחריו. על תקופתו בצרפת העיבו, למשל, מספר פציעות, אבל לואיס פרננדז לא חושב שצריך להסתכל כאן על השורה התחתונה. "אולי מוטל'ה לא הצליח להביא את כל מה שהוא יודע לפריס, אבל זה לא אומר שהוא לא היה גדול", אומר פרננדז. "גם רונאלדיניו ושחקנים גדולים אחרים לא הצליחו כאן. בסך הכל, הוא היה מאוד מכובד כאן, העריכו אותו מאוד והשם שלו חיובי וגדול בצרפת. עד היום".

כי זה היה שפיגלר. הוא לא התרברב בכישרון או בנתונים, אלא במספרים. ווינר, שאין ראוי ממנו להיות חתום על שער היחידי שישראל כבשה בתולדות המונדיאל, לו ימלאו בדיוק 40 שנה ביום שני הקרוב. "לא סתם מוטל'ה ממגנט אנשים, הוא כוכב עם אופי של ליברו", מסכם אודי רובוביץ'. "אנשים פשוט ידעו עמוק בפנים שאיתו הדברים הטובים אכן קורים".