יש אלטרנטיבה

רחמים על קובי בריאנט. הבנאדם בכושר מטורף, מפגיז 30 נקודות כל לילה ומתקרב לאליפות החמישית שלו בקריירה, אבל לאנשים פשוט לא אכפת מכדורסל בימים אלה. בכל קיץ אחר היינו מתמסרים בהנאה להצגות של קובי, שאוטוטו מדביק את המספרים של ג'ורדן ומעצב מחדש את ספרי ההיסטוריה, אבל הקיץ הזה הראש שלנו במקום אחר לגמרי. רחמיי גם על סמנתה סטוסור ורובין סודרלינג וכל שאר גיבורי הרולאן גארוס, שעדיין מזיעים את נפשם על החימר הפאריזאי וחובטים לכל עבר, אך השנה נתקלים בחובבי ספורט אפאתיים וחסרי ריכוז. רחמים על האתלטים בדיאמונד ליג ובשאר תחרויות האתלטיקה, שעדיין רצים, קופצים ומטילים בכל רחבי העולם, אך הישגיהם הנפלאים מתקשים למצוא מקום בין כותרות הספורט. מצטערים.

אבל לא רק שאר הענפים נתפסים כזניחים בימים אלה, גם אוהדי הכדורגל מתמודדים עם מציאות מוזרה. אוהדי ליברפול, למשל, שסוף סוף נפטרו מרפא בניטז, לא מצליחים להקדיש למהלך ולהשלכותיו את תשומת הלב הראויה. גם העברתו הסנסציונית של דויד וייה לברצלונה, שאמורה הייתה לזעזע את אירופה, התקבלה באדישות בלתי נמנעת. כל דיווחי הסרק של עונת המלפפונים מקבלים את המקום הראוי להם, בתחתית הכותרות של מדור הכדורגל, וכל ההתעסקות בליגות המקומיות נחשבת לפרובינציאלית וקטנונית. הכל הבל הבלים, הכל נתפס כהסחת דעת לקראת הדבר האמיתי. ביום שישי הבא מתחיל המונדיאל, וכל השאר זה זוטות מטופשות.

מבט על לוח המשחקים מסעיר כל אדם בר דעת. כמובן שהמשחקים בין ארגנטינה לניגריה ובין הולנד לדנמרק תופסים מיד את העין, כמובן שאירועי בית המוות מושכים את תשומת הלב, ואין ספק שגם הבית המופלא שכולל אימפריות כמו גרמניה, סרביה, גאנה ואוסטרליה מצית את הדמיון של כל ילד, אבל כרגע כולנו מרוכזים במשחק הפתיחה הסנסציוני בין דרום אפריקה למכסיקו. כן, סנסציוני. כמו תמיד באירועים הללו, קשה לדמיין משחק פתיחה קלאסי יותר. לא רק המעמד מעניק לו את ההילה היוקרתית, זו בעיקר הציפייה.

גם הפעם אלו שתי נבחרות מבטיחות, מלאות מוטיבציה ואמביציה, שמרגישות שהפעם זה הטורניר שלהן. גם הפעם הוא מייצג מפגש נדיר בין תרבויות רחוקות, בין מדינות כל כך שונות עם מכנה משותף כל כך בולט, שיתמודדו בקרב ישיר בו יצפה העולם כולו. לכל שאר המשחקים יהיה לנו זמן מועט להתכונן - מקסימום נספיק לחטוף ארוחה קלה או מקלחת קצרה - אך עתה כולנו מתכווננים אל אירוע הפתיחה, ורק אליו. רבותיי, זה הזמן לעבור על הסגלים ולשנן אותם היטב.

מצד אחד ניצבת דרום אפריקה, המארחת, אומה של 45 מיליון איש שמחכה לרגע הזה כבר כמה עשורים. אחרי המאבקים הגזעיים במדינה, זה יהיה המשחק שיחתום רשמית את המהפך שישים את הכדורגל העממי הרבה לפני הראגבי האליטיסטי, וכל המדינה תחזיק אצבעות לנבחרת של קרלוס אלברטו פריירה, במשחק העונה של היבשת כולה. נלסון מנדלה, שהשבוע ספ בלאטר הגדירו כ"סמל ומופת למין האנושי", יצפה מביתו במתרחש ויראה את חזונו מתממש. ברגעים כאלה כולנו בפאנה בפאנה, ולו למען עולם שוויוני ונטול גזענות.

אבל מנגד תתייצב מכסיקו, וכל מי שביקר במדינה הענקית הזו לא יכול להישאר אדיש לתרבות הכדורגל המדהימה שלה. הליגה המקומית ממלאת אצטדיונים ומשודרת לאורך כל השנה, העם סוגד ל-11 הנבחרים שזוכים לכבוד הגדול ללבוש את המדים הלאומיים, וגם השחקנים עצמם ודאי יניחו יד נרגשת על הלב, לחלוחית קלה תיפלט מעיניהם, סרט מלחמה ירוק על מצחם ימנע מתסרוקותיהם הלטיניות להתנופף, והמיקרופונים ירעדו לזעקותיהם הפטריוטיות בשירת ההמנון. 110 מיליון מכסיקנים מטורפים יעצרו את נשימתם ל-90 דקות, ולא רק בגלל המעמד המחייב של משחק הפתיחה, אלא גם בזכות חשיבותו בבית המוקדם המאתגר, שכולל נבחרות מדהימות כמו אורוגוואי וצרפת. איזו דילמה צפויה לאוהדי המשחק הניטרליים, שלמראית עין יניחו רגל על רגל בסלון וילעסו אבטיח קר, אך בטנם תתהפך בכל התקפה, בכל מצב ליד השער, בכל בעיטה שתחלוף ליד הקורה. מכסיקו נגד דרום אפריקה, איזה מאבק.

אך משהו ברקע מתעקש להעיב על החגיגה. זמזומים לא פוסקים ממשיכים להגיע מכיוון הגבול הישראלי ומאיימים להטריד את שלוותנו. היה מאכזב לגלות השבוע שלמרות משחקי ההכנה המסקרנים שנערכים למונדיאל, בישראל הקטנה אנשים התמקדו דווקא במשדרי האקטואליה. אומנם אף פעם אין זמן טוב למלחמה, אך נדמה שהפעם זה יצרום מעט יותר, כשהעולם כולו ייטול חלק במסיבה הגדולה בתבל, ואילו אנחנו נשלח את בנינו לשדה הקרב.

העובדה שהמשט האומלל לעזה התחולל דווקא השבוע רק מראה את המודעות התקשורתית שפיתחו אויבינו. גם הם יודעים שאם האירועים הטרגיים היו קורים בין ה-11 ביוני ל-11 ביולי, העולם היה דוחק אותם אל תת ההכרה ואל העמודים הפנימיים ומאפשר לחיילינו לפעול באין מפריע, ושרק שבועיים הפרידו בין תקרית עולמית מסעירה לבין סתם עוד תאקל זניח. מנגד, אולי זה רומז כי גם הם אנשים נורמטיביים שמודעים ללוח הזמנים? אולי הם אילצו בקברניט הספינה למהר ולהגיע לעזה רק כדי שיוכלו לשוב הביתה ולהספיק לצפות במשחק הפתיחה הסנסציוני? בואו נהיה אופטימיים.

אך לצערנו, פנאטים הם טיפוסים לא צפויים. כולנו חלחלה שדווקא עכשיו, בדיוק ברגע הלא נכון, הם שוב יציתו את האש ויפריעו להילולה. אז אנא מכם - פעילים פוליטיים יקרים, ראשי ממשלות עקשנים, אנשי אמונה קיצוניים וכל שאר המופרעים שמתיימרים לדאוג לגורל המזרח התיכון - נותרו לכם רק שבעה ימים להסיט את תשומת לבנו מהאירועים המסעירים באמת. נצלו אותם כאוות נפשכם, אך לאחר מכן הניחו לנו. ארבע שנים חיכינו לזה. חלומנו הגדול מתגשם. תנו לנו לצלול לחודש קסום, שכולו אהבה ואחווה. תנו לנו לתעל את האלימות שלנו למקומות רומנטיים. אנא, גלו איפוק. זה לא הזמן להתעסק בשטויות. למען עתיד ילדינו.