לא בראש שלהם

מספר המפתח של המשחק: 8:2. כמות הריבאונדים בהתקפה של פאו גאסול מול כמות הריבאונדים בהגנה של קווין גארנט. למי שתוהה, ה-8 שייך לגאסול. הביג טיקט התחיל את הרבע האחרון, כשהמשחק היה מעשית גמור, עם ריבאונד אחד. אחרי הנתון הזה, השליטה של הלייקרס בריבאונד כבר פחות מפתיעה. 31:42, כאשר הפער צומצם ברבע האחרון. לשם השוואה, במשחק הראשון לפני שנתיים בוסטון ניצחה בריבאונד 33:46 ואת המשחק 88:98. היפוך כמעט מושלם, שהכריע את המשחקים אז וייצג את המוכנות המנטלית של שתי הקבוצות כעת.

הייתי מוכן פחות או יותר לכל דבר במשחק הזה, אבל ממש לא ציפיתי לראות את קווין גארנט מושפל בקרשים. אמנם גם מול קליבלנד ואורלנדו הוא לקח יחסית מעט ריבאונדים, אבל זה היה הרבה בגלל שהוא שיחק מול שחקני חוץ. הפעם הוא היה בצבע, וגאסול פשוט ניצח אותו פעם אחרי פעם. לא רק בריבאונד, גם באינטנסיביות ובמהלכי פוסט שהביאו לו נקודות קלילות. ההצהרה הכי משמעותית של המשחק הראשון הייתה שייכת לספרדי, שהודיע שמשהו מהותי השתנה במאץ'-אפ החשוב ביותר בסדרה הזאת.

עכשיו הכדור עובר לגארנט. ההחטאות המשונות שלו ברבע האחרון היו הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לו ולבוסטון. כי אם עד אליהן ניתן היה להדחיק את המשחק הנוראי שלו בזכות כמה קליעות ברבע השלישי, אחריהן היה ברור שמשהו קורה. הביג טיקט הוא השחקן הכי אניגמטי בגמר הזה (וכן, אני זוכר שגם רון ארטסט וראשיד וואלאס משתתפים בו). קשה לשכוח את המהפכים המנטליים שלו בגמר הקודם ואת אי היציבות בפלייאוף הזה. האופן בו הוא יופיע למשחק השני בעקבות מה שקרה בראשון יכול להיות המפתח לגמר הזה. ואם לצטט את גארנט עצמו, "הכל אפשרי". כל האופציות פתוחות - בין היעלמות אפילו יותר מעליבה, להצגה שתזכיר את ימי 2004 העליזים.

הרבע הראשון פירק את כל ההכנות המוקדמות לרסיסים. כל מה שצריך לשם כך זה שופטים מעצבנים. ברגע שראיתי את הקרחת של ג'ואי קרופורד היה ברור לי שזה הולך להיות אחד מהמשחקים האלה בהם המאמנים צריכים להיזכר בשחקנים שכבר שכחנו שקיימים (מוכר לי מאיפשהו, המייקל פינלי הזה). תוך כמה דקות דרק פישר, ריי אלן וארטסט היו מסובכים בעבירות והספסלים הפכו למרכזיים במיוחד.

שאלת המפתח בנקודה הזאת הייתה אם הקסמים של פיל ג'קסון יעבדו גם הפעם. התשובה? 'כן' מהדהד. שאנון בראון, שנדחק לתפקיד הגארד השלישי על הספסל, עלה ונתן דקות גדולות; ג'ורדן פארמר ולוק וולטון שיחקו באחריות ויעילות ולא נפלו מהמחליפים של הסלטיקס; לבוסטון הייתה חצי הזדמנות לעלות ליתרון ולשנות את המשחק בדקות האלה, המחליפים של הלייקרס מנעו זאת. זה כל מה שהזן מאסטר מבקש מהם.

לא מפתיע שהלייקרס הגיעו מוכנים מנטלית הפעם. כן מפתיע שבוסטון לא הגיעו. דוק ריברס והשחקנים שלו נראו המומים בדיוק כמו כל יריבה אחרת של הלייקרס בשלוש שנים האחרונות. כולן, פרט לבוסטון עצמה לפני שנתיים. זה מוזר גם בגלל שהם כבר הוכיחו לעצמם וללייקרס שהם לא מפחדים, ולא פחות מזה – הסל'טס הגיעו אחרי שתי הסדרות הנפלאות מול קליבלנד ואורלנדו. שתי סדרות נפלאות קודם כל מבחינה מנטלית.

אף מערך לא תפקד. בוסטון קלעה שלשה אחת כל המשחק, הפסידה בגדול בריבאונד, הייתה הקבוצה הפחות אינטנסיבית, הפסידה את רוב הריבאונדים הארוכים והכדורים התועים, החטיאה הרבה מאוד ליי-אפים ואיבדה כדורים במסירות פשוטות. כל הדברים הקטנים שהלכו לטובתה בסדרות הקודמות הלכו נגדה הפעם. ריברס ניהל את המשחק בשבלוניות ולא זז מהרוטציה הקבועה שלו גם כשהתבקש. ראשיד קלע את השלשה היחידה של בוסטון בתחילת הרבע השני והוסיף עוד סל מרשים, ואז ירד לספסל עד לקראת סוף הרבע השלישי כי הגיע תורו לצאת. שיד היה צריך לשחק יותר גם בגלל הדקות הארוכות בהן טוני אלן שיחק ולבוסטון היו שלושה שחקנים שלא מסוגלים לעשות סל מחוץ לצבע.

בדומה לגארנט, גם בוסטון כקבוצה תהיה חייבת להגיב במהפך מנטלי במשחק השני. היא מסוגלת. גם לקליבלנד ואורלנדו היה נצחון אחד בבלו-אאוט מול הסלטיקס (וההפרש לא צריך לבלבל, הלילה בסטייפלס סנטר היה בלו-אאוט לכל דבר). בשני המקרים הקודמים בוסטון הופיעה למשחק הבא בענק והשיגה נצחון גדול. אבל בשני המקרים ההם זה היה אצלה בבית.

ידענו שללייקרס יש את השחקן הטוב ביותר בסדרה הזאת. קובי, כמובן, לא אכזב, וסיפק עוד הופעה גדולה ומדויקת ביעילות שלה. הוא בא עם מטרה להראות לבוסטון שהוא לא מתרגש מההגנה החזקה ומהצבע המרתיע וברבע הראשון הגיע לטבעת בלי בעיה. פחות היה צפוי שללייקרס יהיו שני השחקנים הטובים בסדרה בפער ענק מכל השאר, ולפחות במשחק הראשון זה מה שהיה. אם פאו גאסול ימשיך ככה, המעמד ההיסטורי שלו ישודרג באופן משמעותי לאחד ממספרי 2 הגדולים ביותר של קבוצות גדולות. עוד לא סקוטי פיפן או קווין מקהייל, אבל מיד בדרג הבא.

מה שאף אחד לא יכול היה לצפות זה שבמשחק הראשון ללייקרס יהיה קייס לא רע גם על השחקן מספר שלוש. על מי בבוסטון ניתן להגיד שהוא היה יותר טוב מרון ארטסט הלילה? רון-רון קלע פי 3 יותר שלשות מכל הסלטיקס, שמר נהדר על פירס ובדקות שלו הלייקרס ניצחו ב-26 הפרש. לפחות בשני המשחקים שעברו מאז, סל הנצחון מול פיניקס שינה לחלוטין את ארטסט והפך אותו לשחקן השלם שבלייקרס קיוו לראות כשהחתימו אותו. כשמוסיפים לזה משחק טוב מאוד של אנדרו ביינום, גם בהתקפה וגם בכיסוי הצבע בהגנה, מקבלים קבוצה שהופיעה לגמר בהרכב מלא.

מעבר לשינוי המנטלי, בוסטון תצטרך לבצע התאמות מקצועיות במשחק הבא. רונדו הצליח להשתלט על המשחק רק לדקות בודדות ולא הגיע לטבעת, קובי שמר עליו עם מטר ועשה זאת מצוין; פירס הצליח להוציא עבירות במהלכי חצי ייאוש, אבל זה לא פתרון לאורך זמן; כדי לעזור לשני היוצרים העיקריים שלו, ריברס יצטרך להשתמש בכלי שהוא לא השתמש בו מספיק במשחק הראשון - פיק & רולים.

המשחק מול פיק & רול זו נקודת התורפה המרכזית בהגנה של ארטסט ושל הלייקרס בכלל; יש להם יותר מדי שחקנים כבדים. כדי לנצל את זה, יכול להיות שכדאי לריברס להקטין את כמות הדקות של קנדריק פרקינס בגמר הזה ולהשתמש יותר בראשיד ובביג בייבי, שיכולים להתגלגל לקליעה מבחוץ אחרי חסימה. דבר אחד בטוח: דוק יהיה חייב לבוא עם רעיונות חדשים למשחק השני. כלים יש לו.