"בכל מונדיאל יש צד מפתיע, ואני לא מוצא סיבה שהפעם זו לא תהיה נבחרת אורוגוואי", כך אמר לאחרונה מאמן הנבחרת התכולה, אוסקר וושינגטון טבארז. "המטרה הראשונה שלנו היא קודם כל להעפיל לשמינית הגמר ואחר כך זה סיפור שונה, כיוון שגביע העולם האמיתי מתחיל שם". עם ביטחון שופע מצד אחד ואחיזה חזקה במציאות מצד שני, מגיעים הסלסטה למונדיאל 2010 בדרום אפריקה. תכנו אותה הפתעת המונדיאל, הסוס השחור או כל שם אחר שעולה, אורוגוואי מגיעה במטרה אחת וברורה להחזיר עטרה ליושנה.
80 שנים אחרי שהפכה למחזיקת הגביע הראשונה ו-60 שנים לאחר זכייתה האחרונה, יודעים התכולים כי זהו רגע האמת שלהם. הם אמנם לא שוכחים את העבר המפואר, אולם יודעים שהגיעה העת להתנתק ממנו ולפתוח דף חדש של תהילה. "כשאורוגוואי זכתה במונדיאלים העולם היה מקום שונה מאוד", אמר טבארז. "הכדורגל התפתח מאז הרבה מאוד כאשר לא מעט גורמים אחרים נכנסו לתוכו. מבחינתי אנחנו מתחילים מאפס בדרום אפריקה".
אל תפספס
חוד נוצץ לנבחרת אפורה
עד קצת אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה אורוגוואי חברה נכבדת בכדורגל העולמי. מעבר לשתי הזכיות במונדיאלים (1930, 1950), זכו התכולים פעמיים גם במדליית זהב באולימפיאדה (1924, 1928). אלא שמאז אותו ניצחון סנסציוני ובלתי נשכח לפני 60 שנים במרקאנה על ברזיל, אורוגוואי החלה לרדת אט אט מגדולתה. ארבע שנים לאחר מכן, במונדיאל 54' שנערך בשוויץ, נוצחה אורוגוואי בחצי הגמר על ידי הונגריה הגדולה (4:2), במשחק שנחשב עד היום לאחד הגדולים בתולדות גביע העולם. באנגליה 66' היא הגיעה לרבע הגמר ובמקסיקו 70' העפילה לחצי גמר וסיימה רביעית את הטורניר, אבל מכאן ואילך התהפכה המגמה לרעתה. העבר המפואר הפך לזיכרון עמום. ב-40 השנים האחרונות עלתה הנבחרת לחמישה מונדיאלים מתוך עשרה, כשההישג הבכיר שלה היה בסך הכל העפלה לשמינית הגמר.
כתוצאה מהנסיגה הרבה ביכולת ובהישגים הפכה אורוגוואי את עורה, ומנבחרת שהציגה כדורגל יפה ומרתק בחצי הראשון של המאה הקודמת, היא החלה לשחק בסגנון קשוח מאוד ואפור. אם ברזיל היא זו שמוכרת כיום כנבחרת שחרטה על דגלה את הכדורגל היפה והשמח, הרי שבעבר הרחוק זו הייתה אורוגוואי. אלא שבנבחרת הבינו כי למדינה שמונה כ-3 מיליון וחצי תושבים קשה להילחם במעצמות כדורגל ולגדל כוכבים רבים. מה גם שלא קל לחיות מבחינה פיזית ורוחנית, בין ארגנטינה וברזיל, שלא מפסיקות להתנצח ביניהן. "Garra charrua" "רוח הלחימה" הפך למוטו של הנבחרת. אם אנו לא יכולים להתחרות בכדורגל התקפי נעשה זאת דרך כדורגל אגרסיבי, על גבול הברוטלי והמסוכן. הסטריאוטיפ שהודבק לנבחרת במרוצת הזמן, לאחר אותן שנים מופלאות, לא היה מופרך. אורוגוואי נעדרה את הסטייל והיצירתיות שמצפים מנבחרת לטינית, קל וחומר כזאת שבעבר קידשה את הכדורגל היפה.
אבל מנהגו של גלגל להסתובב, ואורוגוואי שוב סיגלה לעצמה בשנים האחרונות סגנון יותר אטרקטיבי ופחות וכוחני. השינוי בגישה מנבחרת לוחמת וקשוחה לענוגה וקסומה העביר גם את כובד המשקל מהחלק ההגנתי של הנבחרת לקדמי, שמהווה את חוד החנית אמור ולתת את הטון במונדיאל הקרוב. אורוגוואי עדיין לא נבחרת נוצצת בכללותה, לפחות בהשוואה לאחרות, אך אין ספק שהחוד שלה זוהר.
יש עבר, יש עתיד, מה עם ההווה?
החוט המקשר בין אורוגוואי מודל 90' לזו של 2010 הוא טבארז, כשאת שתיהן מוליך המאמן בן ה-63. "עברו 20 שנים מאז המונדיאל הקודם שלי ועברתי הרבה מאז, כיום אני הרבה יותר בוגר ובעל ניסיון רב", הסביר טבארז. חרף ההצלחה היחסית של התכולים באיטליה, שם הודחו על ידי המארחת, טבארז, שלא נחשב לפופולרי, עזב את הנבחרת ויצא להוכיח עצמו מחוץ למדינה. למעט שנה באורוגוואי (כשאימן את פניארול ב-93'), אימן טבארז מחוץ למכורה את בוקה ג'וניורס (בשתי קדנציות) ו-ולז סארספילד הארגנטינאיות, ריאל אוביידו הספרדית וכן את קליארי ומילאן האיטלקיות, והצליח לרכוש לעצמו כינוי מרשים המאסטרו. לאחר הסיבוב הארוך שב לנבחרת ב-2006, לאחר שזו לא עלתה למונדיאל בגרמניה, לקדנציה שנייה.
טבארז הוא מאמן שחושב לטווח הארוך. במקביל לאימון הנבחרת היה אחראי על פרויקט כלל ארצי שתפקידו לזהות שחקנים כישרוניים מבחינה טכנית ולתרגל אותם בנבחרות הלאומיות. ההצלחות של הנבחרות הצעירות (עד גיל 17 ו-20) לאחרונה מוכיחות שהם בדרך הנכונה.
"הרבה מהמוניטין הפראי והברברי של אורוגוואי השתפר הודות לטבארז", כתב טים ויקרי ב-BBC. "הוא אדם שקול, קר רוח ואינטליגנט שעובד למען הנבחרת. כבר ב-1990, תחת הנהגתו, ניסה לשוות לנבחרת סגנו משחק שובה לעין". אבל לא רק כדורגל יפה טבארז הקנה לנבחרת בקדנציה השנייה שלו, אלא גם משמעת, כשהבין שזוהי מילת המפתח, הן במגרש והן מחוצה לו. גולת הכותרת שהציב המאמן האורוגוואי לעצמו היה אחדות הנבחרת. אחת הבעיות הגדולות של אורוגוואי בעבר הייתה מלחמות האגו בחדר ההלבשה בין הכוכבים הגדולים. סכסוך שכזה פילג את הנבחרת ופער קרע עמוק בתוכה במונדיאל 2002 ביפן ודרום קוריאה, בו הודחה בבושת פנים כבר בשלב המוקדם. לפיכך, העבודה החשובה של טבארז, מעבר לצד המקצועי, כמובן, היא בצד המנטלי פירוק ונטרול יריבויות ומאבקי כוח, זאת כדי שהנבחרת תוכל לקצור ניצחון סופסוף במונדיאל, מה שלא עשתה מאז 90' (0:1 על דרום קוריאה).
"לא הרבה מצפים מאיתנו, ובדיוק בגלל זה אני חושב שאפשר להפתיע", התנבא טבארז. "ההפתעה הכי גדולה, גם עבורנו, תהיה להגיע לחצי הגמר, דבר שאנשים תמיד מצפים מאיתנו לאור העבר הגדול שלנו. יש כאלה שקוראים להיסטוריה שלנו פרהיסטוריה, אבל אלה אנשים שאין להם בכלל היסטוריה משלהם להתגאות בה. אנחנו אמנם מדינה קטנה, אך עם זאת אנו צריכים לנסות ולייצר כעת המשכיות לנבחרות המרתקות. יש לנו מחויבות לצעירים בני עמנו, שלא הספיקו לראות את אותן נבחרות ואותה הצלחה".
מאמינים בני מאמינים
אורוגוואי של 2010 היא נבחרת שמשלבת בין שני דורות. את דור הוותיקים מייצגים בעיקר הקפטן והבלם דייגו לוגאנו (29) והחלוצים דייגו פורלאן (31) וסבסטיאן אבראו (33), לצדם ניתן למצוא את השוער הראשון פרננדו מוסלארה (23), הקשר ניקולס לודיירו (21) וסקורר העל לואיס סוארז (23). כאמור, עיקר יהבה של הנבחרת מוטל על החלק הקדמי. אם לשחקנים התקפיים דוגמת כריסטיאן רודריגז וסנטיאגו סילבה לא נמצא מקום ב-23 האחרונים, מעיד הדבר על העומק שיש בחוד.
כמו כן, השילוב האטרקטיבי בין פורלאן וסוארז בחוד מוכיח את עצמו. "אורוגוואי חסרה עומק במספר רבדים, אבל יש לה את הצמד ההתקפי הכי קטלני", גורס כתב הכדורגל הדרום אמריקאי גרגורי סיקה בספורטס אילוסטרייטד. "פורלאן וסוארז יכולים לייצר מצבי הבקעה מכלום". גם התחרות הבריאה על מקום בקדמת הבמה עושה את שלה. "המאמן לא יכול להתעלם משחקן מנוסה שנמצא בכושר מצוין ומשחק בקבוצה גדולה שזוכה בתארים בליגה חזקה בברזיל", אמר אבראו והתכוון ללא אחר מאשר עצמו. מי שאמור לספק את הכדורים למכונות השערים מקדימה ומופקד על הצד ההתקפי של הקישור הוא ניקולס לודיירו. הקשר הצעיר חדר רק לאחרונה לשורות הנבחרת הלאומית, אולם אל תתפלאו אם הוא יגמור כאחת מההפתעות הנעימות של הטורניר.
פרשני הכדורגל במדינה מאמינים שהפעם אפשר לעשות זאת. "מרבית העולם לא מכיר את השחקנים והמאמנים שלנו, ולא מבין את המנטליות שלהם", כתב חוזה מסטנדראה ביומון ספורט נפוץ באורוגוואי, "המנטליות המנצחת שלנו עוברת בירושה. יש לנו היסטוריה גדולה שדוחפת אותנו להצליח". פרשן ערוץ הספורט הדרום אמריקאי של ESPN, חורחה ראמוס, אמר: "כל האורוגוואים מבינים שהסיכויים לא משחקים לטובתנו. אורוגוואי היא מדינה קטנה וקשה להתחרות עם מדינות גדולות כמו גרמניה ואיטליה, שלא לדבר על ברזיל וארגנטינה. אלא שהפעם אני באמת מאמין שזה יהיה שונה. אני לא אומר שנזכה, אבל אני חושב שאנחנו יכולים לעשות טורניר טוב מאוד. בעבר האגו שיחק נגדנו, אבל הפעם אני יכול להבטיח שזה לא יקרה. שוחחתי עם אנשים רבים הקשורים לנבחרת והם מאמינים שאפשר לעשות הפתעה ענקית. הם באמת מאמינים שהם יכולים להגיע עד הגמר".
בעוד בית ז' נחשב לבית המוות, בית א' מסתמן כמסובך והכי קשה לחיזוי עם צרפת האניגמטית, מקסיקו המתעתעת, דרום אפריקה המארחת ואורוגוואי הבלתי צפויה, אבל כל זה לא מרתיע את פורלאן. "אורוגוואי כבר מזמן לא מגיעה כפייבוריטית, אבל הגענו לדרום אפריקה ואנחנו לא שוללים שום דבר".