אידיאולוגיה נגד כדורגל

"מאחוריי היה שער קטן, אבל מאחוריו הייתה המדינה שלנו. אם הייתי סופג שער, המוניטין של המדינה היה נפגע בניגוד למה שהמנהיג היקר רצה. לכן, שמרתי על השער עם החיים שלי". את הדברים יוצאי הדופן האלה אמר לי-צ'אן מיונג בסרט "המשחק של החיים שלהם", שנערך על ידי ה-BBC בשנת 2002 ומגולל את סיפורה של נבחרת צפון קוריאה במונדיאל 1966 – היחיד בו השתתפה עד היום, דרך ראיונות עם שבעה מגיבוריה.

מיונג, שהיה השוער של אותה נבחרת, התייחס בדבריו לאחת הסנסציות הגדולות ביותר שהתרחשו אי פעם בגביע העולמי, כשהשחקנים החצי מקצוענים במקרה הטוב של צפון קוריאה ניצחו 0:1 את איטליה, אחרי 1:1 עם צ'ילה והפסד 3:0 לברית המועצות, עלו לרבע הגמר ושלחו את האזורי הביתה. זו אותה איטליה של ג'אני ריברה שהגיעה למונדיאל באנגליה כפייבוריטית לזכייה ושנתיים מאוחר יותר זכתה באליפות אירופה לאומות.

המשפט שאמר מיונג נשמע מוזר וחריג במידת הפטריוטיות שלו, אך דומה שכל שחקן מבין ה-23 של הנבחרת הצפון קוריאנית הנוכחית היה מוכן לחתום עליו גם 44 שנה אחרי. גם הפעם השחקנים שמגיעים מהדיקטטורה האכזרית ומהמדינה המבודדת ביותר בעולם, ירצו בעיקר לרצות את המנהיג הנערץ קים ז'ונג איל. למרות כל השנים שעברו וכל השינויים שהתרחשו בעולם, צפון קוריאה נותרה כמעט אותה המדינה, הן מבחינה טכנולוגית והסגירות הפנאטית כלפי המערב והן מבחינת קידוש דמותו של המנהיג ודיכוי זכויות האדם הבוטה. אגב, דרך אחת להמחשת הסגירות היא העובדה שכדי לקבל אישור לאותו סרט מדובר נאלץ הבמאי לנהל מו"מ מתיש במשך לא פחות מארבע שנים.

אין ספק שצפון קוריאה היא אחת המדינות המסקרנות ביותר במונדיאל. כמובן שלא מבחינת הכדורגל, כי אם מבחינת הדיסוננס האדיר שנוצר בין מדינה דיקטטורית ומסוגרת לקרנבל של קידמה, בינאום ואהבה לכל. צפון קוריאה הוקמה ב-1948, לאחר עזיבת ברית המועצות את שטחה וארצות הברית את החלק הדרומי של חצי האי. שנתיים בלבד לאחר הקמתה, קיימה המדינה מלחמה אכזרית מול הדרום, שנערכה במשך שלוש שנים וגבתה את חייהם של יותר משני מיליון איש. הצפון נהנה מתמיכתן של רוסיה וסין הקומוניסטיות, בעוד הדרום הסתייע במדינות המערב וארצות הברית בראשן. קים איל סונג, אביו של המנהיג הנוכחי, שלט במדינה מאז הקמתה ועד מותו ב-1994, כשגם אז זכה למעמד של הנשיא הנצחי. סונג הנהיג בצפון קוריאה משטר קומוניסטי וטוטליטרי אכזרי, כשמעל הכל בולט פולחן האישיות המגלומני שלו. סגנון שבולט עד היום במדינה, בה כל האזרחים מחויבים לענוד סיכה עם דמותו של סונג או של בנו על דש חולצותיהם ולהשתחוות לפסלי הענק שלהם שמוצבים בכל כיכר במדינה. כמו כן, ספסלי הרחוב לא משמשים את התושבים, אלא מוגנים בזכוכית ושמורים רק למנהיג הדגול שיישב עליהם.

קים ז'ונג איל, שירש את השלטון עם מות אביו, רק החמיר את המצב במדינה בה חיים 23 מיליון איש ויישם בה את דוקטרינת "ג'וצ'ה". זו אידיאולוגיה המתבססת על אוטרקיה ואספקה עצמית של סחורות ושירותים הנחוצים למדינה, או במילים אחרות: ניתוק מוחלט מהעולם. כניסת תיירים למדינה לא אפשרית וכמעט לא קיימת, כשטיסות לפיונגיאנג יוצאות רק מסין. אם כבר הצלחת להשיג את הוויזה, תזכה לליווי צמוד של נציג מטעם הממשלה, שילך אחריך לכל מקום. הניתוק מהעולם הוביל את הצפון קוריאנים, בין היתר, לפתח נשק גרעיני ולבצע בו ניסויים, תוך שהם פשוט מצפצפים על איומי העולם. כמו כן, מוכנה פיונגיאנג תמיד לעזור למדינות כמו סוריה ואיראן בפיתוח ובניית כורים אטומים תמורת התשלום המתאים (כמובן שעל פי פרסומים זרים).

הכנסת כל חומר חיצוני למדינה הוא אסור בהחלט. עיתונים, ספרים, מחשבים ומצלמות הם מחוץ לתחום עבור כל מבקר במדינה. גם המידע בתוך המדינה הוא כמובן קטן מאוד, כשהמידע באינטרנט מצומצם ומצונזר, רשתות סלולריות כמעט ולא קיימות והעוני לא באמת מאפשר למישהו לרכוש ולהחזיק טלפון. התקשורת והעיתונות נתונות בידי המדינה באופן טוטלי וכל הידע נשלט על ידי הממשל. כך יוצא שכל ספר בספריות חתום על ידי אותו הסופר, קים ז'ונג איל. הבידוד הזה גרם לכך שלרוב תושבי המדינה אין מושג שנחת אדם על הירח, בטח ובטח ששמות כמו כריסטיאנו רונאלדו, קאקה ודידייה דרוגבה, שיפגשו את הנבחרת המקומית במונדיאל הקרוב, לא אומרים להם מאום.

פועל יוצא של כל אלה הוא פגיעה איומה בזכויות אדם. יש בצפון קוריאה את אחוז העיוורים הגדול בעולם בשל מחסור בטיפול מינימאלי. בתי החולים מוזנחים וישנים, שולחנות הטיפול מלאים בדם, אין תרופות, אין סבון ואין אוכל. המחסור במזון ובתנאי גידול נורמאליים גורמים לכך שהילד הצפון קוריאני בן השבע הוא נמוך ב-20 סנטימטרים ורזה בעשרה קילוגרמים מילד בגילו בדרום קוריאה. אנשים שמנסים לברוח מהמדינה נאלצים לשחות עירומים בנהר יאלו הקפוא בדרכם לסין, כדי שבגדיהם לא יגרמו להם לשקוע. על מעבר לדרום כמובן שאין מה לדבר, כיוון שהגבול בין השתיים הוא המאובטח ביותר בעולם ונשמר על ידי שני מיליון חיילים וגדרות חשמליים. מי שייתפס, יישלח ביחד עם כל משפחתו למחנות ריכוז וכפייה במקרה הטוב, ויספוג עונש מוות במקרה הריאלי.

למרות כל הטירוף ששורר במדינה, תושביה ממשיכים להעריץ באופן עיוור את המנהיג, אותו יראו אם יתמזל מזלם בתצלום דהוי מתוך איזה מצעד פשיסטי. דוגמה מצוינת לכך ניתן לראות בסרט "בתוך צפון קוריאה הלא חשופה", שנערך על ידי הנשיונל ג'אוגרפיק ובו מתועד בין היתר רופא עיניים שמחזיר בעזרת טיפול פשוט את הראייה להרבה אנשים. הרואים החדשים, חלקם אנשים שלא זכו לראות מעולם, לא הולכים להודות לרופא או להתחבק עם המשפחה, אלא רצים לתמונת המנהיג, משתחווים בפני תמונתו (שמוצבת כמובן בכל בית) ומודים לו על כך שנתן להם את הזכות לראות אותו.

נראה שההגרלה של צפון קוריאה זימנה לה את הבית עם ההגדרה הכי צינית במובן שלה, "בית המוות", בו היא תפגוש את ברזיל, פורטוגל וחוף השנהב החזקות. צריך להיות משוגעים כדי להמר שהנבחרת הצפון קוריאנית תוציא ולו נקודה מהבית הזה. אבל כרגיל, כל מה שלנו נראה כמו שיגעון, לצפון קוריאנים נראה הגיוני לחלוטין. "הם בהחלט מאמינים שהם מסוגלים לנצח כמה משחקים ואפילו יותר מזה", מסביר ד"ר אלון לבקוביץ', מומחה לצפון קוריאה מאוניברסיטת תל אביב, "הם מודעים לגמרי ליחסי הכוחות שנוטים באופן הכי ברור נגדם, אבל בונים על 1966. הם באמת ובתמים מאמינים שהאידיאולוגיה תנצח את הכדורגל. הנבחרת מכונה צ'ולימה, שזה מונח קוריאני למרחקים ארוכים והם בטוחים שיוכלו להגיע רחוק בגביע העולמי".

כדי להבין את דבריו של ד"ר לבקוביץ' לעומק, כדאי לחזור לסדרת הראיונות עם שחקני הנבחרת של 1966 ולסיפור של השחקנים על המפגש עם המנהיג קים איל סונג. "לפני שעזבנו את המדינה", משחזר כובש השער מול איטליה, פאק דו איק, בעוד כל שאר חבריו פורצים בבכי, "המנהיג קרא לנו אליו ואמר: 'האירופים והדרום אמריקאים שולטים בכדורגל הבינלאומי, אך כמייצגים של אפריקה ואסיה, אני מצווה עליכם לנצח משחק אחד או שניים לפחות. כשכבשתי שער הייתי גאה כי חשבתי על המנהיג הדגול שמחכה לנו". ברגע זה גם דו איק, שיכול היה לדבר לפני שנייה, לא מצליח לעצור את הדמעות ורק פולט את המילים: "הלוואי שהוא היה איתנו כאן עכשיו". לסיום, פוצחים שחקני העבר בהמנון הנבחרת, גם כאן אין מקום לטעויות: "נושאים את כבוד האומה על כתפינו. אנחנו קבוצת הכדורגל המבריקה של צ'ולימה. אנחנו יכולים לנצח כל נבחרת, גם את הטובה ביותר. נראה לאחרים מי אנחנו".

עוד שאלה מסקרנת שעולה היא כיצד יסתדרו השחקנים הצפון קוריאנים במרחב הפתוח, בו ייתקלו באנשים מכל המדינות ובתרבויות זרות להם. דוגמה בולטת לטיפול המדינה בנושא דומה היא החזרתם של ילדי השגרירים מחשש להשפעת הסביבה החיצונית עליהם. "ברגע שהנבחרת יוצאת היא יוצאת כצוות", מסביר ד"ר לבקוביץ', "יש רק נציג אחד שמנהל הכל ויש לו כוח ושליטה מוחלטת על כל מה שקורה. לאף אחד אסור להביע את דעתו בשום נושא ובטח שלא לדבר עם התקשורת הזרה. אם בכל נבחרת אחרת יש קצין עיתונות או דובר, אז בצפון קוריאה אין כזה דבר".

בנובמבר האחרון דווח כי משחקי המונדיאל של צפון קוריאה יעברו עריכה משמעותית טרם הקרנתם לציבור, כך שגם במידה וה"צ'ולימה" יובסו 5:0, התקציר יראה כאילו הם שלטו במשחק. קשה קצת להבין מדוע הממשל בכלל לוקח את הסיכון ושולח את השחקנים אם החששות הם כל כך גדולים. כנראה שהרצון של קים ז'ונג איל בהפגנת כוח ובאיחוד העם, בדומה לעריצים אכזריים בעבר כמו אדולף היטלר ובניטו מוסוליני, פשוט גובר על כל חשש. "הספורט חשוב לצפון קוריאה", סבור ד"ר לבקוביץ', "המנהיג והממשל רואים בכדורגל משהו מאוד חיובי שדומה למשטר הצפון קוריאני. זה משחק קבוצתי, ששם את הדגש על הביחד וזה למעשה ניצחון הכלל על הפרט, כשכרגיל המנהיג הוא מעל הכל. קומוניזם במיטבו".

לאחרונה גברו הדיבורים על כך שקים ז'ונג איל לא מסתפק בדרבון ועידוד מהצד, כמו שיעשו מן הסתם שאר 31 המנהיגים במונדיאל הקרוב, אלא הוא משפיע גם על הטקטיקות וההרכבים. "קים ז'ונג איל רוצה להראות שהוא משפיע על הכל", אומר ד"ר לבקוביץ', "אם יצליחו זה יהיה בזכותו ובזכות העצות שלו ואם יפסידו אז הם יצניעו את זה בתקשורת ובמקרה הכי גרוע יציגו את זה כהפסד של דוד לגוליית".