פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הו אה מה קרה

        מבחינה ספורטיבית אין משמעות לאליפות של גליל, הניצחון הוא של האנושיות של קטש על הגסות של פיני. גם אוהדי מכבי חוגגים

        מהדורת "חדשות הספורט" אמש (חמישי), אחת המכוננות בתולדות התוכנית, תיארה במדויק את מצבו של הכדורסל הישראלי. בערב המכריע של הענף, ביום בו נערך משחק האליפות, מי שזומן לאולפן היה דווקא יעקב שחר. נקודת המוצא הייתה שהכדורסל הוא ענף מת, שמכבי ת"א תזכה בעוד אליפות בנאלית, ושהחגיגות המשעממות, למרות תמונות השמחה המופגנת של יניב גרין ולימונד, לא יעניינו אף אחד, לא ימשכו זמן רב מדי מהמהדורה, וסוף סוף ניתן יהיה להאזין לתגובתו של שחר לדבר החשוב האמיתי בספורט הישראלי, שיטת הקיזוז. אבל אז גלבוע/גליל עשתה היסטוריה, והבעלים של מכבי חיפה היה תקוע באולפן כמו קוץ בחגיגה.

        מתאבקי WWE (יח"צ)
        פעם הרע מנצח, פעם הטוב מנצח, העיקר שהצלחת מורדת בהדר מהתקרה. ליגת הכדורסל (צילום: יח"צ)

        רסלמניה

        אבל זוהי ליגת הכדורסל הישראלית, הצגה משנית ומעוותת. כשהמצלמה חזרה לחדר ההלבשה, וגוני יזרעאלי נשאל איך ההרגשה לקחת ממכבי אליפות בפעם השנייה, הוא פלט "יאללה, שייקחו אותי". גם אם הוא לא אמר את זה ברצינות, זה בעיקר חשף את הריקבון בענף ואת בסיסו המעוות. למרות השמחה המופגנת של גלבוע/גליל, גם עמית גל יודע שאין לאליפות שלה משמעות אמיתית. לא צפוי להיות שינוי אמיתי בכדורסל, גליל לא תזכה לאיזושהי תנופה כלכלית כתוצאה מהתואר, היא לא תשחק ביורוליג, מעמדה של מכבי לא ייפגע, ולמעשה רוב הסיכויים שהאליפות הזו רק תפגע ביציבות של גלבוע ושייקח לה שנים להתאושש מהשלכות ההישג הזה. זה לא באמת ספורט, זה WWF, סתם הצגה חסרת תכלית לבידור הקהל. פעם הרע מנצח, פעם הטוב מנצח, העיקר שהצלחת מורדת בהדר מהתקרה.

        מבלי לפגוע בהישג שלה, קשה להצהיר כי גליל היא אלופה ראויה. בניגוד לחולון של 2008 או לגליל של 1993, ששיחקו כדורסל מרהיב ויציב לאורך העונה הזו, הפעם האליפות הזאת לא מוסיפה הרבה כבוד לליגה. זה לא שגליל מתבססת על חומר ישראלי מרענן, זה לא שהסגנון שלה פורץ דרך או מבריק במיוחד, היא פשוט הצליחה לגבור על הקבוצה הרקובה של גרשון ברגע האמת. זה אומנם לא מעט, זה בהחלט מרגש, אבל זו שמחה רגעית וחסרת משמעות. גם בלי קשר לשיטת הפיינל פור, לאליפות הזאת אין מהות ספורטיבית.

        נפילתו של גרשון

        אך גם אם הספורט לא באמת מעורב פה, רבים מתנחמים בניצחון האנושי, שהוא לא פשוט חשוב. לא צריך להיות חובב ספורט מושבע כדי להתענג מנפילתו של פיני גרשון, מספיק להיות אדם בעל אמות מוסר בסיסיות. גם אוהדי מכבי תל אביב המסורים ביותר שמחו לראות את גרשון יורד מנוצח, ומוענש על התנהגותו השחצנית. גם הקיצוניים ביותר, אלה שמקדשים את הניצחון בכל מחיר ומחויבים אך ורק להישגיות, מבינים כי גם להם יש גבול, שהם לא מוכנים לסבול כל דבר על מקדש הניצחון.

        היחס שלו לאריק אלפסי היה מחפיר. היחס שלו לתקשורת הוא בלתי נסבל. ההתנהגות שלו במסיבת העיתונאים הייתה קטנונית ומעליבה, שלא לומר מבזה. שחקניו מספרים כי גם הם סובלים לעתים מאותו יחס, ואין זה פלא שרק בודדים נלחמו אמש עבורו על הפרקט. אפילו שמעון מזרחי, סמל המכביזם, לא הצליח מעולם לעורר כזה אנטגוניזם. ושוב, זה כבר לא קשור לספורט, רק לאנושיות. למה לא ללחוץ ידיים למאמן היריבה? מה זו רדיפת הכבוד האובססיבית הזאת? איך אדם מאמין, שאמור להיות צנוע וירא שמים, מתעסק אך ורק בעצמו? אין פלא שלא מעט אוהדי מכבי מצטערים שהקבוצה הפסידה את האליפות בגלל סיבה משונה: עכשיו גרשון ייאלץ לעזוב בגלל כישלונותיו המקצועיים, במקום לבעוט בו בגלל כשליו האנושיים.

        עלייתו של קטש

        המיאוס של הצהובים מגרשון בולט בעיקר על רקע האהבה לעודד קטש. "יש לו מזל של אלופים", החמיא לו גרשון בניצוץ נדיר של פרגון, אבל זה הרבה מעבר לזה. הקשר שלו עם אוהדי מכבי הוא כמעט חולני. הוא לקח להם את גביע אירופה כשחקן, גזל מהם אליפות כמאמן, וגם אחרי ההתנסות הכושלת שלו במועדון הוא השמיץ את הקבוצה ופגע בה, אך עדיין האהבה אליו נותרה טהורה. הוא פוגע בהם שוב ושוב, אך לפחות עושה זאת בדרכו האצילית, בלי משוא פנים, בלי צביעות או יוהרה. הוא פשוט בן אדם.

        אם מישהו חיפש עוד אירוניה עגמומית בערב הזה, הוא עלול למצוא אותה דווקא בקטש, שהניצחון שלו אמש צפוי לסלול את חזרתו למכבי. אין מה לעשות, היורוקאפ לא מעניין, בגליל אין באמת אתגר, ובישראל יש רק מכבי. שובו ליד אליהו יהיה בשורה מלבבת לאוהדים, חזרתו תהיה תשובה הולמת לשחצנות של גרשון ועוד ניצחון לאנושיות, אבל בעיקר מכה אנושה נוספת לכדורסל.