המחסלים

שששששש. אפשר עדיין לנחור. רק קפיצות קטנות בדרך, אל דאגה; גבשושיות. אנחנו עדיין בדרך לאחד הגמרים הגדולים בהיסטוריה - מאלו שנכנסים לספרים, זה הגמר שיפצה אותנו על כל הפלייאוף המחורבן הזה.

על אף ההפסד הלילה (בין שני לשלישי), בחוף המזרחי שוב יש שימוש תכוף בשורש פ.ר.ק. אורלנדו מתפרקים; גם קליבלנד התפרקו ולברון קצת התמוטט. בנין התפעל. האמת היא - והאמת הזו עושה הנחה למופע האימים של לברון - שאורלנדו, כמו קליבלנד, לא התמוטטה: זאת היתה בוסטון שמוטטה, ואכן בצורה מעוררת התפעלות. למען האמת, בוסטון ממוטטת מהיסוד את כל מי שנקרה בדרכה: היא גרמה לדווין וויד להבין בדיוק מאילו חומרים מיאמי לא בנויה, קליבלנד כבר העיפה את המאמן, המנכ"ל שלה נמצא על הכסא החם, ובהנחה סבירה שאורלנדו תעוף בסיום גמר המזרח הזה, גם בקרב המג'יק אנשים יידרשו לחשבון נפש רציני.

בסעיף הקודם כתבתי שבוסטון ממוטטת מהיסוד. יסוד היא מילה חשובה. בוסטון ממוטטת את היריבות שלה בכדורסל הכי לא דייויד שטרני, הכי לא נוצץ. כדורסל שהכי אפשר ללמד ילדים שרק מתחילים לשחק כדורסל. אף אחד לא קופץ שם לשמים, אף אחד לא מכדרר בין הרגליים. פול פירס משיג את הנקודות שלו כמו טרמפיסט. גם ריי אלן. מדובר בשני שחקנים שהולכים לגמור את הקריירה שלהם עם למעלה מעשרים נקודות בממוצע למשחק, אבל אין להם שום בעיה לסיים עם חמש. אין שום דבר כפוי בדרך שבה הם משיגים את הנקודות שלהם. גם קווין גארנט נולד כמובן בלי אגו, מה שמוביל אותנו לנקודה החשובה יותר: שנתיים אחרי שדגרו, חינכו, התרו והענישו אותם, שלושת הכוכבים של הסלטיקס נותנים לרייג'ון רונדו וגלן דיוויס להוביל אותם.

אני זוכר את מסיבות העיתונאים של ג'ף ואן גנדי כשאימן את הניקס. ואן גנדי עמד, נטול ז'קט ועם עניבה רפויה, עם גבו לקיר ויותר מעשרים עיתונאים שחגו סביבו בחצי ירח, כמו כיתת יורים. ואן גנדי התפתל, הזיע, חרש את קרחתו בידו, הידק ושחרר את עניבתו. כל כולו שידר מצוקה. זה היה מחזה לא נעים לצפייה. ג'ף ואן גנדי שאתם רואים בשידורים היום, הוא מאה ושמונים מעלות לג'ף ואן גנדי של אז. אני כותב את זה כי אני עדיין מנסה להבין איזו סיבה יש לדאג קולינס לעזוב את כורסת הפרשן ולעבור לאמן את פילדלפיה.

דבר מוזר קרה לאורלנדו וקליבלנד בדרכן לפורום. קליבלנד הביאה את שאקיל כדי לטפל בסופרמן ואת אנטואן ג'יימסון כדי לטפל בקלעי השלשות, ואורלנדו הביאה את קרטר ובארנס כדי לתקוף ולהציק לקובי בריאנט. אף אחד שם לא ממש ספר את הסלטיקס.

בניית הסגל של בוסטון, מאידך, היא עבודת פאר, מאסטרפיס שבית הספר לניהול של הארוורד חייב לתת ליוצריו תואר דוקטור של כבוד. גלן דייויס? הגיע עם ריי אלן תמורת וולי שצ'רביאק, דלונטה ווסט וזכויות הדראפט של ג'ף גרין. זכויות הדראפט על קנדריק פרקינס? הגיעו מממפיס תמורת זכויות הדראפט על טרוי בל ודאנטיי ג'ונס. זכויות הדראפט על רונדו? הגיעו מפיניקס תמורת סכום כסף לא ברור ובחירת דראפט עתידית.

ולפעמים כשיש לך מזל אתה נהיה ממש טוב: פול פירס נופל לבחירה העשירית בדראפט, קווין מקהייל משחרר את קווין גארנט תמורת אל ג'פרסון וכמה בדיחות, אפילו ההבאה של נייט רובינסון באמצע העונה משתלמת: הדקות האבודות של אדי האוס ברוטציה הלכו לטוני אלן וגלן דיוויס ולסלטיקס יש את הספסל המשמעותי ביותר בין ארבע הקבוצות הנותרות. כשריי אלן וגארנט חברו לפירס היו בבוסטון אנשים שלא הצטרפו לאופוריה, שפחדו מתיקונים מהירים שיחרבנו את העתיד. ובכן, אלן וגארנט הפכו את הקבוצה הנוכחית לעוד קבוצה סלטיקסית אגדתית. כשהם יילכו, יש לבוסטון את רונדו ודיוויס כבסיס.

נגעתי מוקדם יותר קודם בעובדה ששלושת הכוכבים של הסלטיקס נותנים לפישר כמו רייג'ון רונדו להוביל אותם. הנסיקה של רונדו היא נושא שחייבים להתייחס אליו בכתבה נפרדת, אבל אני חושב שמדובר כאן בעיקר בעניינים של גיל. פירס, גארנט ואלן כבר נמצאים בגיל שבו הם הפנימו לחלוטין כמה קשה להגיע לפסגה בליגה הזו או בספורט בכלל. קובי בריאנט עבר תהליך דומה בשנים שבין אוניל לגאסול. האמת? אני חושב שזו הבעיה העיקרית של דוויט הווארד ולברון: הם ראו את הפסגה בגיל מאוד צעיר, בשלב בקריירה שבו אתה עדיין יכול להגיד לעצמך שלא נורא, וננסה בשנה הבאה, ופתאום אתה הופך לצ'רלס בארקלי כזה, או פני הארדווי במקרה הרע. זה גם ההבדל בין שחקן - גדול, מוכשר ואתלט ככל שיהיה - ובין קבוצה. בסופו של דבר, על אף ההפסד הלילה, הקבוצה תנצח.