מועמדת לפורענות

תנסו להיזכר מתי בפעם האחרונה זכתה הפייבוריטית הגדולה במונדיאל? אולי ב-1978, למרות שגם אז קשה להגיד שכולם ציפו מהמארחת ארגנטינה לטייל לתואר. תג המועמדת הגדולה הודבק אליה בעיקר כי במדינה שנשלטה על ידי חונטה צבאית היה ברור שייעשה כל מאמץ להניף את הגביע, בדרכים כשרות יותר או פחות. ה-0:6 המפורסם בקורדובה לרשת פרו, בשערה עמד ראמון קירוגה, מתאזרח יליד קורדובה, הדגיש זאת היטב.

בכל מקרה, מאז ועד היום, הנבחרת שמגיעה למונדיאל כמועמדת הבכירה לזכייה, הן בעיני האוהדים הנייטרלים, והן מבחינת סוכנויות ההימורים, תמיד נכשלה. ברזיל גרסת 1982 היתה ללא צל של ספק אחת הנבחרות הטובות בכל הזמנים. חוליית הקישור המדהימה עם סוקראטס, זיקו, פלקאו ודירסאו נתנה הצגות חלומיות בכל משחק, וגישתו ההרפתקנית של המאמן טלה סנטאנה ("אתם תבקיעו כמה שתוכלו, ואנחנו כמה שצריך"), הפכה את ברזיל לחביבת הקהל. החיסרון הבולט היה דווקא בעמדת החלוץ המרכזי, שם תופקד סרז'יניו הגמלוני, אבל לאיש לא היה ספק מי ראויה להניף את הגביע. אלא שבאחד המשחקים הטובים בכל הזמנים ברזיל דווקא נוצחה, על ידי איטליה שאיש לא נתן לה סיכוי קלוש, בוודאי לא אחרי שסיימה את כל משחקיה בשלב הבתים הראשון בתיקו. שוויון הספיק לברזילאים במשחק האחרון בשלב הבתים השני, אבל הנבחרת של סנטנה לא ידעה לשחק על תוצאה. היא דהרה קדימה, ספגה שלישיה מרגלי פאולו רוסי, הצליחה להשוות רק פעמיים, וסיימה את דרכה בטורניר.

גם כעבור ארבע שנים, הגיעה ברזיל למכסיקו על תקן פייבוריטית, וגם אלופת אירופה צרפת דורגה גבוה מאוד בטבלת הסיכויים בזכות קישור חלומי משלה. מישל פלאטיני, אלן ז'ירס, ז'אן טיגאנה ולואיס פרננדז – מה יכול להיות טוב יותר? שתי המועמדות נפגשו כבר ברבע-הגמר, אך המנצחת היתה אמורה להמשיך עד הזכיה ללא בעיות מיוחדות. פלאטיני כבש את שער השוויון ביום הולדתו ה-31, והמשחק הסתיים ב-1:1 בגלל החמצת הפנדל של זיקו, שהתנדב לבעוט למרות שנכנס כמחליף דקה קודם לכן. בדו-קרב הטיס פלאטיני את הפנדל שלו לשמיים, אבל בכה מאושר כאשר מאמן נבחרת ישראל לעתיד כבש בבעיטה המכריעה. השמחה היתה קצרה – צרפת הודחה בחצי-הגמר בידי הגרמנים, שמצידם הפסידו בגמר לדייגו מראדונה.

בגביע העולם באיטליה, שייזכר כמשעמם ביותר בהיסטוריה, נחשבה המארחת למועמדת המובילה. הנבחרת של המאמן אזליו ויצ'יני שילבה ניסיון של ג'וזפה ברגומי ופרנקו בארזי בהגנה עם הרעננות של ג'יאנלוקה ויאלי ורוברטו באג'יו בהתקפה, ואחרי הופעה מצוינת ביורו 88' היתה אמורה ללכת עד הסוף בתמיכת הקהל הביתי. המצב רק השתפר כאשר טוטו סקילאצ'י, חלוץ אלמוני לחלוטין עם ניסיון של עונה בודדת בליגה הראשונה, הפך לתגלית הטורניר, הדיח את ויאלי מההרכב וכבש בכל משחק. השוער ואלטר זנגה שמר על רשת נקייה בחמשת המשחקים הראשונים, אך השער הראשון שספג, מנגיחה של קלאודיו קאניג'יה בחצי-הגמר מול ארגנטינה, התברר כגורלי. סרחיו גויקוצ'אה ניצח את זנגה בדו-קרב הפנדלים, ומראדונה חגג באיצטדיונו הביתי בנאפולי את מות החלום האיטלקי.

ב-1994 אף נבחרת לא הגיעה לארה"ב כשהיא מדורגת מעל כולן. למעשה, ציפו רבים, כולל פלה, שקולומביה תעשה היסטוריה. הנבחרת של פרנסיסקו מטוראנה הציגה כדורגל שובה לב ועין של מסירות קצרות, אבל הניצחון 0:5 בארגנטינה במסגרת המוקדמות לא שיקף את מאזן הכוחות האמיתי. הקולומביאנים לא עמדו בציפיות המוגזמות והקמפיין שלהם הסתיים כבר בשלב הבתים, עם השער העצמי הטראגי בהיסטוריה של אנדרס אסקובר, שנרצח ימים ספורים אחרי שחזר למולדתו. ברזיל דווקא לא נחשבה לנבחרת מרהיבה – אוהדי הסלסאו לא התלהבו במיוחד מצמד חוטבי העצים בקישור, זיניו ומאזיניו. לדעת רבים, זו היתה הנבחרת החלשה ביותר ששלחה ברזיל למונדיאל אי פעם. רומאריו דאג שהיא גם תהיה זו שתקטע רצף של 24 שנים ללא זכייה.

כעבור 4 שנים, ברזיל כבר הפכה לנבחרת מפחידה, בעיקר בזכות רונאלדו, רק בן 21 אבל כבר השחקן הטוב בעולם. יחד עם ריבאלדו ורוברטו קרלוס הוא היה אמור לקחת את התואר בהליכה. הפעם, באופן נדיר למדי, הפייבוריטית לפחות הגיעה עד הגמר. אלא שאז, לפני הקרב מול המארחת צרפת, לקה רונאלדו במחלה מסתורית, והוכרח לעלות למגרש לא כשיר, ככל הנראה לדרישת הספונסור הראשי של הסלסאו, חברת נייק. זינאדין זידאן נגח פעמיים במחצית הראשונה, ולברזילאים פשוט לא היה סיכוי להתאושש. לפחות אחד מהם נכנס לפנתיאון – הבלם ג'וניור באיאנו הוא כנראה השחקן הגרוע אי פעם שהתכבד לשחק בגמר גביע העולם.

בשנים שחלפו עד המונדיאל הבא, הפך רונאלדו מסופר-סטאר לשחקן פצוע תמידית, עם סימן שאלה ענק לגבי המשך הקריירה. ברזיל גמגמה במוקדמות, הבטיחה את העלייה ברגע האחרון, והמאמן לואיס פליפה סקולארי זכה לביקורת קטלנית על הרס הסגנון המסורתי. העובדה שהימר על החלוץ הפצוע והותיר את רומאריו בבית ממש לא הוסיפה לו תומכים. ארגנטינה, לעומת זאת, דרסה את כל דרום אמריקה בקלילות, והגיעה ליפן ודרום קוריאה כמועמדת מספר אחת. כולם יודעים איך זה נגמר.

הנבחרת של מארסלו ביילסה הודחה כבר בשלב הבתים, באחת הסנסציות הגדולות בתולדות המפעל, וכל התיק הופל על ראשו של חואן סבסטיאן ורון האומלל. מנגד, הוכתר רונאלדו למלך השערים עם 8 כיבושים, כולל צמד בגמר מול גרמניה, עוד נבחרת שאיש לא ספר לפני שריקת הפתיחה של המשחק הראשון.
עם כל הכבוד לסלסאו של שנות ה-80' ולברזיל מודל 1998, הן אפילו לא התקרבו למידת הפייבוריטיות של הצהובים-ירוקים לפני ארבע שנים בגרמניה. אלופת העולם נחתה עם השחקן הטוב בעולם, רונאלדיניו, בכושר הטוב בקריירה. האיש שזה עתה הצעיד את בארסה לאליפות ספרד ולזכייה בליגת האלופות, והכריח אפילו את שונאיו בסנטיאגו ברנבאו להעניק לו סטנדינג-אוביישן, היה אמור להפוך בגרמניה-2006 לאחד השחקנים הטובים אי פעם. אלא שהוא נכנס להיסטוריה דווקא כאחד הפלופים הגדולים, והאוהדים במולדתו שרפו בזעם את פסלו הענק. שער אחד של תיירי הנרי ברבע-הגמר הספיק כדי לנפץ את הבלון.

הפעם ברור כשמש שספרד היא הנבחרת האיכותית והמאוזנת ביותר, עם כוכבי-על מנוסים ברוב העמדות, ועומק יוצא דופן על הספסל. האם זה אומר שהיא תקטע עשורים ארוכים של לוזריות ותחגוג עם גביע כמו ביורו-2008? אם אתם מאמינים להיסטוריה, התשובה תהיה שלילית באופן נחרץ ביותר.