מי צריך כדורגל בתלת מימד?

בשביל מה בכלל צריך לראות כדורגל בתלת מימד? עד עכשיו לא הסתדרנו, לא נהנינו? זה לא רק הפחד משינויים, זו בעיקר עייפות. חובב הכדורגל הממוצע כבר רגיל לשגרה שלו, לסלון הקטן ולטלוויזיה הפשוטה, וכל ההתפתחויות הטכנולוגיות החדשות רק מערערות לנו את השלווה. עד שהתרגלנו לפלאזמה ול-LCD ולכל ולהבדלים הלא ברורים ביניהם, בא ה-HD לשנות את התמונה, ועכשיו כבר טוענים שהשלב הבא זה תלת מימד, ושאוטוטו כולנו נשב עם המשקפיים המביכים האלה גם בבית. אין ספק, המשקפיים האלה הם הצרה הכי גדולה של הצפייה בתלת מימד. הם מעיקים על האף ויוצרים אי נוחות, יוצרים תחושה זרה ומנוכרת שמגבירה עוד יותר את הטכנופוביה, וחמור מהכל, עוד לא נולד האדם שלא ייראה איתם מטופש. זה הדבר הכי טוב שיש לאנשי הטכנולוגיה להציע?

אבל לא נעים להיתקע מאחור ולהיות לא מעודכן, וזה רק הגיוני שיום אחד הצפייה תהיה בשלושה מימדים, ובחשש גדול נכנעתי לבאז והלכתי לבדוק את הבשורה החדשה. לשמחתנו, בינתיים אפשר להיות רגועים: זה עדיין בינוני, ובעיקר מיותר. אתם לא מפספסים כלום. אולי הטכנולוגיה עדיין בחיתוליה ובשלבים ניסיוניים (לפי הקומוניקט, מדובר ב"ברזולוציית HD על גבי מסך 50VT20 באמצעות ממיר מקצועי חזק במיוחד, שאורגן במיוחד על ידי חברת panasonic לצורך המאורע ושנמצא כיום בשימוש חלק מאולפני השידור המובילים באירופה"), אבל אלו שהסכימו להביך את עצמם ולבשו את המשקפיים העתידניים והמטופשים הללו הגדירו את זה בצורה די ממצה: חרטא. היו שאף הוסיפו "ברטא", אבל הם כבר באמת טכנופובים.

אז מה רואים? מטושטש. הדמויות עדיין מרצדות, וכל עוד הצילום נעשה מרחוק, אין כל חשיבות למימד הנוסף. האנשים עם המשקפיים הביטו זה על זה בחשדנות. "אתה רואה משהו?", שאלו אחד את השני, "זה עובד בכלל?", אבל מיהרו לעבור לפלאזמה הענקית, לשיטה ה"ישנה והמוכרת" (וגם זה רק אחרי שפשוף עיניים יסודי כדי להשתחרר מטראומת המשקפיים). המארגנים התעקשו שבשביל החוויה המושלמת של התלת מימד צריך חושך מוחלט, והקפידו להזכיר שזה עדיין לא הדבר האמיתי ושעוד צפויים שיפורים, אבל אנחנו נותרנו סקפטיים. אומנם כשנעשה זום והמצלמה התמקדה בקלוז-אפ בפרצופים, ניתן היה לזהות את המימד הנוסף, אבל זה מעט מדי, ובעיקר חסר חשיבות. מי רוצה לראות את האף של לוסיו בולט החוצה בכזו בהירות, או לזהות בבירור כל טיפת רוק מהמוחטה של שוונשטייגר?

עבור רבים מאיתנו זו בהחלט הקלה. אלו שזוכרים כיצד התמוגגו מכדורגל גם כששודר בשחור-לבן ונקלט על ידי אנטנה מקרטעת מהטלוויזיה בירדן, לא באמת זקוקים לכל החידושים האלה. נדמה שזה רק מסיט את העניין מהדבר האמיתי, ומירב ההתעסקות עוברת לאיכות השידור ולעניינים טכנולוגיים ולא לנעשה על המגרש. סביר להניח שבמונדיאל הבא כבר נביט לאחור בגיחוך ולא נאמין איך פעם ראינו כדורגל על מסך דו מימדי, אבל בינתיים אפשר להשקיט את המצפון, להניח רגל על השולחן בסלון, להתרווח על הספה החבוטה ולבהות בטלוויזיה האהובה, גם אם היא נקנתה רק לפני שנתיים וכבר נראית טרנטה, ופשוט ליהנות מכדורגל.