פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מכביסטים, אל ייאוש

        למרות הדכדוך והמועקה מהדאבל של הפועל, יש לכם הרבה סיבות לנחמה: האליפות עם כוכבית, השמחה עם כוכבית, והעיקר שחיפה נותרה ללא כלום. פז חסדאי שרד את הטראומה, ונותר אופטימי

        השיעור החשוב ביותר שאוהדי מכבי תל אביב למדו השבוע, זה שגם למנגנון ההדחקה יש מגבלות. על אף הניסיון לדחוף עמוק אל תת ההכרה את החוויות הנוראיות, הן שבו וצפו בחוסר שליטה. על אף הדמיון המודרך, החשיבה הרציונלית וכל שאר השיטות והניסיונות למנוע מהמציאות הכואבת לעלות לתודעה, הכאב עדיין חזק מדי. מה לא ניסינו? התעלמנו מהסמסים, השלכנו העיתונים, חמקנו ממהדורות החדשות, מיעטנו בשיחות אישיות, נמנענו מכל קשר עין, וכמובן שאטמנו את אוזנינו לכל צפירת מכונית צוהלת ושמרנו מרחק מהפארקים, מבמות השמחה ומהרשתות החברתיות - אך עדיין הטראומה הדהדה בכל רגע, מסרבת לשכוך.

        את הימים עוד הצלחנו להעביר בשלום, אך הלילות, הו הלילות. דווקא באותם רגעי שלווה דוממים, כשהראש מונח על הכרית בניסיון נואש להירדם ולאפשר לראש להיפטר מהעול הכבד, דווקא אז המחשבות הטורדניות התעקשו לעלות באובססיביות. ברגעים האלה המראות הקשים הכו ללא רחם, ושוב אירועי ההתקפה האחרונה באותו משחק מקולל הציפו את ראשנו. "תרחיק", אני קורא לאיתן טיבי, "תרחיק!", אבל הוא לא שומע אותי, וערן זהבי שוב משתלט על הריבאונד, ונועץ אותו כמו חץ רעיל בתוך הלב. איזה סיוט.

        אז מה עושים?

        שיחות עם אוהדי מכבי בשבוע האחרון גילו כי התגובות לדאבל האדום מתחלקות למספר דפוסי התנהגות. בפינה אחת ניצבים המיליטריסטים, שמתווכחים בצורה נואשת בניסיון להגן על כבודם האבוד ולהשיב מלחמה; לצדם ניתן למצוא את הרוגזים והרושפים, שמקללים ללא הרף ונשבעים לנקום כל עוד כוחם בם; מהצד השני ישנם הפאסיביים, שמורידים את הראש וסופגים את העלבונות בהשלמה במטרה לתת לרוח הרעה לחלוף; וישנם המבולבלים, כמוני, שמועקה קיומית השתלטה על לבם, מכהה את הרגשות ומשתקת כל תשוקה לספורט. אז עבורכם, אחיי המדוכאים והאומללים, בין אם אתם עצבניים, פאסיביים או סתם מדוכדכים – אל ייאוש. יש תקווה, יש מקום לאופטימיות, המציאות אינה פטאלית כפי שהם מנסים להציג אותה.

        שמחה עם כוכבית

        אז במה נתנחם? ראשית, אל לנו לשכוח כי מדובר באליפות עם כוכבית. יש להזכיר להם את זה ללא הרף, להמשיך לדון בשיטה המעוותת שהעניקה להם את הצלחת, ולא לשכוח כי בספרי ההיסטוריה התואר המפוקפק הזה יירשם כחטא ממסדי. הרי כמה מהם טענו השבוע כי מדובר באחת הקבוצות הגדולות בתולדות הכדורגל הישראלי, אך האמת היא שאפילו בעונה "ההיסטורית" הזו הם לא היו הטובים ביותר! אם הם מתעקשים לחגוג את האליפות הזאת על העיקרון של "מים גנובים ימתקו", שיבושם להם. חגיגות על הישגים לא להם תמיד אפיינה את אנשיהם.

        בנוסף, אין מנוס מלהסיק שאליפות עם כוכבית גוררת שמחה עם כוכבית. על אף החגיגות המופגנות, ודאי גם הם חשים סוג של מועקה. הלא חלקם אנשים נורמטיביים, בעלי מצפון ומוסר, וודאי גם הם יודעים שהגאווה אינה אמיתית, שהחגיגה אינה מושלמת. גם הם יודעים שלפי כל שיטת ניקוד נורמלית הם היו מסיימים במקום השני, כך שאין טעם להתרשם מצהלותיהם המופגנות: מתחת לשמחה מסתתרים עוול ספורטיבי ולבבות חצויים. מדובר בתואר מעוות וחסר צדק שנולד בחטא, ואלו החוגגים אותו בלב שלם מתכחשים לאמת ומתעלמים מהמציאות. לדאבונם גם הם, בדיוק כמונו, יחוו בקרוב את מגבלותיו של מנגנון ההדחקה, והמציאות תכה בהם ללא רחמים. כן, עבורנו זו הקלה.

        הבמות בחיפה נותרו מיותמות

        אך לאליפות האדומה ישנם צדדים חיוביים נוספים: מכבי חיפה נותרה ללא כלום! לא רק ששמרנו מהם על הפער הגדול בטבלת האליפויות, הם אף הנציחו את אופיים החלש ושוב קרסו ברגעי האמת. אומנם לא נכחיש, היינו מעדיפים לראות חגיגות ירוקות על פני האדום המתריס שהשתלט על עירנו, אך עדיין, התמונות של במות השמחה המיותמות בעיר חיפה בהחלט מהוות נחמה. נחמד להזכיר להם שמתחת לשחצנות החיפנית ולזחיחות הלא מוסברת, מסתתרת קבוצה קטנה, פריפריאלית וחסרת אופי. נחמד גם שהם שוב מגלים שמתחת לתדמית הזוהרת של יעקב שחר מסתתר לו בעלים עצבני ונטול חן. אנשים אופטימיים אנחנו, ומזה בהחלט נשאב עידוד.

        ובזה לא מסתכמות נחמותינו, הרשימה עוד ארוכה. למשל, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהזכייה בתואר חשפה את אופיו האמיתי של המועדון האדום. למרות היומרות לאהבה ולחיוביות, רוב שירי השמחה כללו עקיצות ליריבתם המושבעת. גם המשפט הראשון שעוזר המאמן אבוקסיס אמר כדי להמחיש את גאוותו, התבסס על שמחה לאיד וביטול הצהובים. אפילו המאמן גוטמן, גם בראיונותיו החגיגיים ביותר, עדיין נשמע כעוס ונרגן ומלא בטרוניות ומגננות. ניתן היה לזהות איך הקבוצה הזו, שמושתת על יסודות מפסידניים, אינה יודעת כיצד לשמוח. גם ברגעי האושר שלהם הם מקללים בעצבנות, גם אז הם רוטנים וזועמים, גם אז הם חרדתיים וחוששים ממפלה או מנקמה. מתברר שקשה לבטל מירמור של שנים במחי אליפות מפוקפקת אחת, ואין ספק, כל אדם הגיוני ושפוי ישמח לדעת שאלה אויביו.

        פרופורציות אחרות לחיים

        אומנם צרת רבים היא נחמת טיפשים, אך בואו נודה באמת – בימים אלה גם זו מהווה עבורנו מפלט. הרי מלבד לכמה אלפים בודדים באדום בת"א ובחיפה, שאר המדינה סובלת מכאב אמיתי. הירוקים בטראומה, הצהובים במועקה, הבית"רים נאלצו לראות את מפח הנפש הזה מתחולל לנגד עיניהם, ורחמיי הגדולים ביותר הם דווקא לאוהדי בני יהודה, שאחראים לכל המאורעות המיותרים הללו ולעולם לא יסלחו לשחקניהם. הצער העמוק יוצר מעין סולידריות בעם, האבל הלאומי גורם לאנשים לקבל פרופורציות אחרות על החיים, ולפתע האזרח הקטן מתנהג באדיבות, מוריד פרופיל, מסתפק במועט ומודה על מה שהעניק לו האל הטוב. לא נתפלא אם בשבוע האחרון גם חלה ירידה דרמטית במספר תאונות הדרכים.

        בסופו של יום מתברר כי עבורם זו רק שמחה רגעית ושטחית, בעוד עבורנו זה שיעור חשוב לעתיד. עבורם זה רגע חולף, ואילו עבורנו זו חוויה מרתקת שמעניקה פרספקטיבה חדשה לחיים, שנצא ממנה חזקים יותר, טובים יותר, אופטימיים יותר. הם צפויים לסבול מנפילת מתח קשה, ומפסגת האולימפוס ליפול היישר אל תחתית המציאות, בעוד אנחנו כבר עברנו את הנורא מכל, ומעתה כל דבר ייתפס כשינוי מבורך. מצבנו עדיף משלהם, הרי זה ברור לכל.

        ככה אנחנו, אוהדי מכבי תל אביב, מסתכלים קדימה. זהו אופיינו, כזו היא רוחנו. אנחנו מאמינים בני מאמינים, ויש לנו על מי להישען: על סמלו של המועדון, על ההיסטוריה והמסורת. ברגעים כאלה כולנו מתאחדים סביב קבוצת הכדורסל של המועדון, שהשבוע התגברה על שיפוט מקומם ועל שחקני הפנים האימתניים של בני השרון, והעפילה לפיינל פור היוקרתי. זה הזמן להביט הצדה ולזהות את פניו הנחושות של מורנו ורבנו שמעון מזרחי, ולשאוב מהן כוח. לעולם לא נפסיק להילחם, לעולם לא ניכנע.