לא לחינם מוזכר בשבועות האחרונים שמו של הלניו הררה שוב ושוב ברחבי איטליה. במשך שנים ארוכות קיוו אוהדי אינטר והנשיא מאסימו מוראטי להחזיר את כתר האליפות בו הם לא זכו בין 1989 ל-2006 (אם להחשיב את אליפות הקאלציופולי), אבל משאלת הלב הכמוסה שלהם הייתה לראות את קבוצתם האהובה חוזרת לימים הגדולים של אמצע שנות ה-60, את "גראדנה אינטר" אותה אימן אותו הררה.
בראש המועדון באותן שנים עמד אנג'לו מוראטי, אביו של הנשיא הנוכחי מאסימו, אבל האיש המרכזי היה המאמן, שנולד להורים ספרדים בבואנוס איירס וגדל בקזבלנקה שבמרוקו. בין 1963 ל-1966 זכתה אינטר שלו בשלוש אליפויות איטליה, שני גביעי אירופה לאלופות ושני גביעים ביניבשתיים. אבל מעבר למספרים ולעובדות זו הייתה קבוצה חדשנית, קבוצה שבישרה על שינויים טקטיים בלתי מוכרים, על דגש אמיתי על הכנה פסיכולוגית.
הררה היה ועודנו אחד מהאנשים החשובים בהיסטוריה של הליגה האיטלקית, מאותם אלו כשהניחו את אבני הדרך של הכדורגל בארץ המגף, בדומה לויטוריו פוצו, אריגו סאקי ופאביו קאפלו. ועכשיו רבים וטובים, כולל הנשיא מוראטי ושחקנים ששיחקו אצל הארגנטינאי הקשוח, משווים אליו את מוריניו, אבל בד בבד מזכירים שגם אם הפורטוגלי יצעיד את הנראזורי לזכייה בליגת האלופות והשלמת תקופה מוזהבת של המועדון, אינטר כבר הייתה שם.
ברצלונה ויתרה על היהלום
אינטר זכתה באליפויות השישית והשביעית שלה בשנים 1953 ו-1954, אבל לאחר מכן השתלטו מילאן ויובנטוס על הליגה ונישלו את הנראזורי מתמונת הסקודטו. מ-1955 ועד 1960 החליף הנשיא, אנג'לו מוראטי, עשרה מאמנים, אבל כל הניסיונות לזכות שוב בתואר עלו בתוהו. אינטר, כך מספרים, שיחקה אז כדורגל שובה עין, אבל בדיעבד מסתבר שזה לא הדבר לו היא הייתה זקוקה.
באותן שנים בדיוק הדריך הלניו הררה את אתלטיקו מדריד ולאחר מכן את ברצלונה. הוא זכה בארבע אליפויות ספרד עם השתיים וכשאימן בקמפ נואו נהנו הבלאוגרנה מנתון מדהים של 76 אחוזי הצלחה, אבל סכסוך עם הכוכב ההונגרי לדיסלאו קובאלה, הוביל אותו החוצה. ב-1960 חתם באינטר ומיד החל לעבוד במרץ.
"כשהררה הגיע לאיטליה, לאף אחד לא היה איכפת יותר מדי מהמאמנים. הם לא דיברו הרבה בתקשורת והופיעו בעיקר בחדר ההלבשה, אבל אחרי שהוא הגיע, הדברים השתנו", סיפר פעם אחד מגיבורי דור הזהב של אינטר, סנדרו מאצונה, ומאורו קורסו הוסיף באותו עניין: "מאמנים היו חלק מהקבוצה וזהו. הררה בעצם יצר את הדמות של המאמן כפי שאנחנו מכירים אותה היום. הוא ידע כיצד לדבר עם התקשורת ותמיד תלה את האשמה בכל דבר מלבד המועדון והשחקנים".
בתוך מספר חודשים הפך המאמן, שנחשב לאדם אגואיסט במיוחד, לכוכב הגדול של הקבוצה. את הכוכב הגדול ומלך השערים, אנטוניו אנג'לילו, השאיר מחוץ לתמונה אחרי שזה בילה במועדון לילה עם הרקדנית המפורסמת איליה לופז ואת החלוץ האנגלי גרי היצ'נס הכריח לצעוד כעשרה קילומטרים אחרי שאיחר ב-20 שניות לאוטובוס.
המאמן הארגנטינאי החליט שהקבוצה שלו תהפוך למשפחה ולשם כך פעל. בתחילה הודיע לשחקניו שהוא דורש מהם להיפגש גם מחוץ לשעות האימונים לפחות פעם בשבוע ועד מהרה החלו לצוץ בחדר ההלבשה וברחבי מתקן האימונים כתובות שקראו "בכדורגל, מי שלא נותן הכל בעצם לא נותן כלום", "קלאסה+הכנה+אינטלגנציה+אתלטיות = אליפות" ועוד. "בעזרת היכולות הטקטיות והפסיכולוגיות שלו, הררה גרם לשחקני אינטר לחשוב ביחד", נכתב בכתבה שסקרה את "לה גראנדה אינטר".
ריאל מדריד היתה החותמת
בצמוד לעבודה הפסיכולוגית הבלתי נגמרת או מתפשרת שנעשתה באינטר, הנראזורי בישרו גם על שינוי טקטי שהפך לאבן דרך בהיסטוריה של הכדורגל, הקטנאציו. שיטת 5:3:2 או 5:4:1, כששני המגינים תומכים רבות בהתקפה ומוציאים התקפות מתפרצות קטלניות ושהפכה לשם כמעט נרדף במשך שנים ארוכות לכדורגל האיטלקי.
ככל שעבר הזמן אינטר התגבשה וצברה כוח אדיר בזכות האחדות שלה, את עיקר העוצמה שלה מבחינה מקצועית היא שאבה ממשחק ההגנה. כשהקבוצות היריבות הגיעו לחלק המגרש של הנראזורי, הם נתקלו במשחק אגרסיבי של יריביהם, שלא אפשרו להם לנוע עם הכדור או לא הרשו להם להתפנות כדי לקבל אותו. ברגע שאינטר הייתה חוטפת את הכדור היא הייתה יוצאת להתקפות מהירות וקטלניות דרך המגינים בדרך לעוד ועוד תארים.
ג'אנקיטו פאקטי, כנראה המגן התוקף הראשון, סיים את הקריירה עם 59 שערים במדי הנראזורי, וביחד עם לואיס סוארז שנרכש מברצלונה ושחקני הבית סנדרו מאצולה ומריו קורסו בחלק הקדמי, אינטר הייתה כמעט בלתי ניתנת להכנעה במשך כמה שנים. ב-1964, למשל, היא הפכה לקבוצה הראשונה שזוכה בתואר מבלי להפסיד אפילו פעם אחת.
באותה שנה פגשה אינטר את ריאל מדריד של חנטו, פושקאש ודי סטפנו, האימפריה הספרדית שהגיעה לשישה מתוך שמונת הגמרים שנערכו עד אז ושזכתה בחמישה מהם. אבל צמד של מאצולה ושער נוסף של אורליו מילאני היו יותר מדי עבור הבלאנקוס ואינטר ניצחה 1:3. כעבור שנה הייתה זו בנפיקה של אוסביו האגדי, שהגיעה עד למשחק על התואר רק כדי להפסיד לנראזורי 1:0 בסן סירו.
אותה קבוצה גדולה הולידה את הקטנאציו ואת הכינוי "איל מאג'ו" (הקוסם) להלניו הררה, היא גידלה אגדות כמאצולה, קורסו, ג'איר, פאקטי, ואחרים. בשלבים מסוימים באמצע שנות ה-60 נראה היה שהיא עומדת להשתלט ביד רמה על הכדורגל האירופאי. אבל אז הגיע גמר גביע אירופה לאלופות ב-1967.
סלטיק עשתה לזה סוף
לגמר גביע אירופה לאלופות בשנת 1967 הגיעה אינטר כאלופת איטליה, אחרי שעברה בקלות את ריאל מדריד ברבע הגמר ולפיכך כפייבוריטית ברורה לזכייה שלישית בתוך ארבע שנים. במילאנו ציפו לעוד גביע למרות שג'איר עבר לרומא מוקדם יותר באותה עונה וסוארז היה פצוע. אינטר אכן הייתה שותפה באותו ערב בפורטוגל לעוד ערב בלתי נשכח, אלא שהפעם האגדה לא נכתבה עליה.
פנדל מוצלח של מאצולה בדקה השביעית לא הספיק מול שערים של טומי ג'מל וסטיבי צ'אלמרס מסלטיק, שניצחה 1:2 והפכה לקבוצה הבריטית הראשונה אי פעם שזוכה בתואר האירופאי הגדול ביותר וזכתה לשם "האריות של ליסבון". הלניו הררה ושחקניו שימשו כקישוט בלבד לחגיגה סקוטית במיטבה והמשחק הזה סימן למעשה את סוף דרכה של "לה גראנדה אינטר".
את אותה שנת 1967 סיימו הנראזורי גם כסגנים בליגה כשאת התואר קוטפת היריבה השנואה יובנטוס ובשנה הבאה הסתפקו הררה ושחקניו במקום החמישי בלבד, בשעה שמילאן זוכה גם באליפות וגם בגביע אירופה למחזיקות גביע. המאמן הררה והנשיא מוראטי עזבו את הקבוצה בסיומה של אותה עונה אחרי שמונה שנים משותפות. המשפחה התפזרה, המרקם נפרם והכיוון אבד. אם לא די בכך, בשנים האחרונות החלו להופיע עדויות על כך שהמאמן הארגנטינאי נהג לסמם את שחקניו.
ב-40 השנים הבאות זכתה הקבוצה בשלוש אליפויות בלבד, עד שהגיע הסקודטו על הנייר, הורדת הליגה של יובנטוס שהקלה את התחרות ולבסוף ז'וזה מוריניו. היום אינטר שוב ניערה מעליה את יובה ומילאן, שוב מוראטי מנופף מיציע הכבוד ושוב עומד על הקווים אדם קשוח עם שיטות פסיכולוגיות מהפכניות ועם מוניטין של מאמן הגנתי. עשו את זה קודם, לפניו, זה לא משנה.