משחק הצבעים

את ההופעה של הלייקרס בפלייאוף הנוכחי ניתן לקטלג כסובלת מפיצול אישיות חמורה – האחת נמושה שמונהגת ע"י כוכב פצוע וחבורת שחקני משנה שלא מסוגלים לקחת אחריות או לפגוע בטבעת ממטר, ואילו האחרת עמוקה, קשוחה ומלאת אופי ששולטת אבסולוטית מתחת לסלים ומסוגלת לסיים סדרת פלייאוף עם 50% קבוצתיים מהשדה. החדשות הרעות (מבחינת פיניקס כמובן), הם שאת הנמושה לא ראינו מאז המשחק הרביעי מול אוקלהומה סיטי, וספק אם נראה שוב.

בניגוד להגיון ולעקרונות הרפואה המערבית נראה שקובי רק הולך ומחלים ממשחק למשחק – אם בסיבוב הראשון הוא הסתפק ב-36 דקות למשחק ו-42% מהשדה, הרי שמול יוטה כבר ראינו את קובי המוכר במיטבו, עם לא פחות מ-41 דקות ו-53% מדהימים למשחק. הסיבה העיקרית לטיול בסיבוב השני לעומת ייסורי שמינית הגמר נעוצים בראש ובראשונה בזהות היריבה – הלייקרס, כך למדנו, מתקשים מול קבוצות קשוחות ואתלטיות שמסוגלות להתמודד בכבוד מול משחק הפנים האימתני שלה. אין זה מקרה ששני ההפסדים היחידים של האלופה עד כה הגיעו בשני המשחקים היחידים בהם היא הפסידה במאבק על הריבאונד. בנוסף, עם כל הכבוד לאינסוף הכשרון ההתקפי של הצוות המסייע, האלופה מאל איי עדיין תלויה באופן אבסולוטי בקובי בריאנט שיקח אחריות ויחלץ אותה ברגעי המשבר, וכשהוא נראה בריא, כמו מול יוטה, אין שום סיבה בעולם להניח שזה לא יקרה.

רוטציה:

ממש כמו בעונה הסדירה, הרוטציה של הלייקרס ממשיכה להביך בדלילותה, כשפיל ג'קסון טרם שלף שפן מהכובע, או לפחות לא אחד ששווה יותר מ-10 דקות או 5 נקודות למשחק. אנדרו ביינום, כמה מפתיע, עדיין לא החלים ב-100% ומסתפק ב-26 דקות למשחק, כשלמאר אודום ממלא את החסר מהספסל עם מכסה דומה משלו. את משבצת השחקן השביעי והאחרון תופס בגאון שאנון בראון שנישל את ג'ורדן פארמר מהתפקיד באופן סופי, וחולש על 17 דקות למשחק בהם הוא תורם בעיקר אנרגיה ומנוחה לפישר את בריאנט החבולים.

אם הסיבובים הקודמים מלמדים אותנו משהו, הרי שהתשובה לשאלה היא – בקלות. קצב המשחק של פיניקס דומה בהרבה לזה של יוטה מאשר לזה של הת'אנדר. כמו מול יוטה, הלייקרס עשויה להיגרר לסגנון משחק התקפי ומהיר שבו הכשרון העצום שלהם אמור לעשות את העבודה. המפתח העיקרי מבחינת הלייקרס יהיה המשך הדומיננטיות בריבאונד ההתקפה שמייצרים ביינום, אודום, ובמיוחד גאסול, שתורם למעלה מ-4 למשחק עד כה. הליכה אינטנסיבית לריבאונד ההתקפה תגביל משמעותית את היכולת של פיניקס לרוץ, ותפגע בכלי הנשק המסוכן ביותר שלהם - השלשות במשחק המעבר. כמו כן, ייתכן מאוד שנראה את בראון ופארמר משחקים דקות ארוכות במקומו של דרק פישר על מנת להתיש את סטיב נאש ולצמצם ככל האפשר את הנזק מהפיק אנד רול המפורסם. ברגעי ההכרעה שוב תוכל הלייקרס להסתמך על העובדה שאין לפיניקס סטופר אמיתי שיוכל לעצור את קובי, שבהחלט מסוגל לסיים גם את הסדרה הזאת עם מספרים דומים לאלו שנתן מול יוטה.

שחקן המפתח:

בואו נתעלם לרגע משאלת הבריאות של קובי ונתמקד בצד הטקטי – התפקיד החשוב ביותר במאץ'-אפ הזה, כאמור, נופל על פאו גאסול. הספרדי הוא ריבאונדר ההתקפה האיכותי ביותר בקבוצה (ואחד הטובים בליגה), והוא גם זה שיקבל את המאץ'-אפ האישי המעניין ביותר – מול אמארה סטודמאייר. נצחון אישי כאן, ע"י השפלתו של סטאט באחד משני צידי המגרש (ומהיכרותי עם פאו רצוי לבנות יותר על הצד ההתקפי) עשוי לשבור את רוחה של פיניקס מהר מאוד; כשלון ייתן לפיניקס הרבה יותר מדי מרווח נשימה מסביב לקשת השלוש, ואם להסתמך על האונס שעברו הספרס בסיבוב הקודם, זה בהחלט לא משהו שהלייקרס רוצים לראות.

אקס פקטור:

חזרתו של רובין לופז לשורות הסאנס עשויה לרכך לא מעט את הנוק אאוט ההכרחי מתחת לסלים. על מנת שהיתרון המשמעותי ביותר של הלייקרס לא יימחק יצטרך אנדרו ביינום להפסיק לשמש בתור התאום הרוחני של גרג אודן ולהתחיל לשחק כמו הענק המאסיבי שהוא. בשני המשחקים הטובים ביותר של ביינום עד כה נרשמו שני נצחונות קלילים ללייקרס, ולמרות שלא מעט פעמים נראה היה שהקבוצה מסתדרת גם בלעדיו, הרי שמול פיניקס, כפי שהזכרנו, השליטה בצבע עשויה להתגלות כקריטית במיוחד ולשמש בתור האלמנט המרכזי בשאלה מי משתי הקבוצות תכתיב את סגנון המשחק, והתפקיד של ביינום, בניגוד לשתי הסדרות הקודמות, הולך להיות מאוד מאוד מרכזי.

ההתחלה לא בישרה טובות, כשהפסד ביתי מביך לפורטלנד נטולת ברנדון רוי שלח אותנו לחשוב שוב על חוסר התאמתה של הקבוצה הזו לפוסט סיזן, אולם מהר מאד נוכחנו לדעת כי אין דין אלווין ג'נטרי כדין מייק ד'אנטוני. ג'נטרי התגלה כמאמן יצירתי שלא מהסס לאלתר, וכבר במשחק השני בסדרה ראינו את גרנט היל משתק את אנדרה מילר ואת פורטלנד כולה בדרך ל-2:4. על הסוויפ המדהים מול הספרס בסיבוב השני כבר דובר רבות, וקשה לחשוב על הוכחה ניצחת יותר לכך שדווקא השנה, בערוב ימיהם של נאש והיל, ניצבת בפיניקס קבוצה טובה בהרבה מזו שהיתה שם בימי ד'אנטוני העגומים.

פיניקס מודל 2010 מתעלה על הגלגול הקודם שלה בכל אספקט אפשרי של המשחק – החל מההגנה שהשתפרה פלאים, דרך הרוטציה הרחבה והספסל האימתני, התבגרותו המפתיעה של אמארה, הקשיחות המנטלית ברגעי ההכרעה, וכמובן, מעל הכל – אלווין ג'נטרי שמנצח על התזמורת ביד רחבה ומתגלה כאחד המאמנים הטובים בפלייאוף. ברמה הטקטית אי אפשר שלא לציין את יכולתם המדהימה של הסאנס להכריע משחקים מחוץ לקשת. הספרס סיימו את העונה בתור הקבוצה שסופגת הכי מעט שלשות בליגה. זה לא הפריע לפיניקס להשתמש בשלשות בתור הנשק העיקרי בפלייאוף ובסדרה כולה, עם ממוצע מדהים של למעלה מ-10 שלשות בממוצע למשחק. הסוד הוא בכך שרבות מהשלשות האלה מגיעות במשחק המעבר בזכות כמות עצומה של קלעי חוץ מוכשרים, וסטיב נאש אחד שיודע למצוא אותם רגע לפני שההגנה מסתדרת.

רוטציה:

כאמור, מעולם לא נראתה בפיניקס רוטציה מאוזנת כמו בקבוצה הנוכחית. שום שחקן בסגל לא חוצה את ממוצע 35 הדקות למשחק, כשלכל אחד יש מחליף לגיטימי על הספסל - כן, גם לסטיב נאש. הנשקים החשובים ביותר הם צ'אנינג פריי מטווח השלשות, והמומחה ההגנתי ג'ראד דאדלי שלא מתבייש לטווח בעצמו בזמן שהוא לא עסוק בלעשות כל דבר אחר. גוראן דראגיץ' וליאנדרו בארבוסה הנעלם נותנים בעיקר מהירות ודקות מנוחה חשובות לנאש, ואי אפשר שלא לציין שוב את רובין לופז שחוזר לסגל בתזמון מושלם כדי להוריד עוד קצת לחץ מאמארה ופריי ולסגור את החור הבולט ביותר בסגל השדוף של הסאנס.

פיניקס יכולה לשאוב עידוד רב מהקלות בה ניצחה את הספרס. לא רק בגלל הנצחון עצמו, אלא משום שלספרס וללייקרס יש לא מעט מאפיינים דומים: שתי הקבוצות מצטיינות בשמירה הדוקה מסביב לקשת השלוש, נהנות מיתרון בולט בריבאונד, מאומנות היטב ובעלות חוסן מנטלי עצום – רובם ככולם אלמנטים שעל הנייר אמורים לעשות לא מעט בעיות לקבוצה כמו פיניקס. כך שלמרות שלכאורה נראה שהמאץ'-אפ נוטה בבירור לטובת הלייקרס, הרי שניתן היה לומר זאת גם על המאץ'-אפ מול הספרס, וכולנו יודעים איך זה הסתיים אז.

המפתחות של פיניקס הם בראש ובראשונה ריבאונד ההגנה: כפי שעבור הלייקרס ריבאונד ההתקפה הוא המפתח להכתבת קצב המשחק ותקיעת המקל בגלגלי המכונה מאריזונה, כך עבור פיניקס משמש ריבאונד ההגנה בתור הלחם והחמאה שמאפשר לה לשחק את המשחק שלה. מול הספרס שימשה היכולת בריבאונד בתור הסיבה העיקרית לנצחון הקליל. מול הלייקרס של גאסול וביינום העבודה הולכת להיות קשה הרבה יותר. המפתח השני, כמה מפתיע, הוא האחוזים מחוץ לקשת (41% בפלייאוף עד כה) אותם תצטרך פיניקס לשמר גם בסדרה הקרובה על מנת לקזז את היתרון הברור שיש ללייקרס בפנים. המפתח השלישי תלוי בעיקר בבחור הבא.

איש המפתח:

אוקלהומה סיטי חילקה את העבודה בין ספולושה לדוראנט והצליחה במשימה היטב, ביוטה היה זה ווסלי מת'יוז הצעיר שנאלץ לשאת בעול והתוצאות היו בהתאם. בפיניקס, על פי כל הסימנים, האיש שיהיה אחראי להצר את צעדיו של קובי בריאנט הוא לא אחר מאשר גרנט היל, הקשיש המתפורר ששב לחיים בנסיבות מסתוריות אי שם במדבריות אריזונה. לאחר עונה שבה הפך לסטופר העיקרי בהגנה של הסאנס, מתייצב היל למשימה הקשה מכולן – להיות האיש שמופקד על השחקן הטוב בליגה (וכן, הויכוח הזה הוכרע לפני שלושה ימים למי שלא שם לב). הפורוורד בן ה-37 הוא בהחלט לא השומר האידיאלי עבור קובי, אבל הוא ברירה הרבה פחות גרועה מכפי שנדמה לחשוב. הנסיון, האתלטיות וחכמת המשחק הופכים את היל למאץ'-אפ שונה מכל מה שלמד קובי להכיר, ומעניקים להגנה של הסאס בונוס בדמות נטרול מוחלט של משחק הפוסט של בריאנט.

אקס פקטור:

סטיב נאש נותן עד כה פלייאוף מהסרטים, ויחד עם אמארה המצוין משלים צמד שיהיה שם לטוב ולרע לאורך הסדרה, אלא שצמד, מול הלייקרס, זה פשוט לא מספיק, וכאן נכנס לתמונה הסקורר המוביל של פיניקס בפלייאוף, הצלע השלישית והבלתי צפויה – ג'ייסון ריצ'ארדסון. ג'יי ריץ' לא ידוע בתור גדול שחקני האופי, אולם בפיניקס כמו בפיניקס, לפלייאוף הנוכחי הוא מגיע בכושר הטוב ביותר של חייו, עם 21 נקודות ו-3.5 שלשות בלתי נתפסות למשחק. יחד עם תרומה נכבדת בריבאונד ובהגנה, מעניק הסווינגמן אופציה שלישית אמינה מכפי שהיתה לסאנס אי פעם, ואם יוכל לשמור על כושרו הנוכחי גם מול ההגנה של קובי, הרי שסיכויי פיניקס עשויים להשתפר פלאים.

מצד אחד המפתחות העיקריים נוטים בבירור לטובת הלייקרס. מצד שני אותם המפתחות היו שם גם מול סן אנטוניו. מצד שלישי, קשה לי להשתחרר מההרגשה שהסוויפ המתוק ההוא היה לא פחות מנס – פיצוי של אלוהים לסטיב נאש על השפלות העבר, ונשען על צירוף אירועים קוסמיים שלא סביר שיחזרו שוב (בינינו, הסנה הבוער זה כלום לעומת 23 הנקודות של דראגיץ' ברבע אחד). אין זה סוד שבשביל אליפות של פיניקס אני מוכן לתת את הכליה של אסף רביץ, אבל הביתיות, הנסיון, קובי בריאנט, פיל ג'קסון, יחד עם איזשהי תחושה שפיניקס כבר עשתה את שלה - כל אלה גורמים לי לחשוב שהסדרה הזו הולכת להיות חד צדדית הרבה יותר ממה שאנו מקווים. הלייקרס ינצחו 2 בבית, יקחו אחד בחוץ, ויסגרו עניין במשחק חמישי וצמוד. אולי, אם רובין לופז יצדיק את כל הבאזז של הימים האחרונים, זה יוכל להיגרר למשחק שישי. אולי.