הלילה (בין ראשון לשני, 2 שעון ישראל) יתחיל המשחק הראשון בגמר המזרח בפלייאוף. לא, אני לא מתכוון כאן לפלייאוף המשעמם עם התוצאות הידועות מראש, שכוכביו הם תופעות פיזיולוגיות נדירות ששכחו את היסודות האמיתיים למשחק, אלא לפלייאוף האמיתי: מונטריאול קנדיינס נגד פילדלפיה פליירס. משחק בין המדורגת שמינית (ואחרונה), שהדיחה את שתי המועמדות העיקריות לאליפות, בדרכה לגמר לבין המדורגת שביעית, שחזרה מפיגור שלוש אפס בחצי גמר פלייאוף המזרח. משחק של יסודות, של אנשים מהרחוב, שכוכביו הם חלק מהמקום שבו הם משחקים. בקיצור, ההוקי הוא כל מה שכדורסל הוא לא (אתם יכולים לדמיין מצב של גמר אזורי בין שיקגו לשארלוט או בין אוקלהומה לסן אנטוניו? זה מה שקרה בהוקי השנה).
ובכל זאת, המשחק בין מונטריאול לפילדלפיה ישודר בערוץ שולי שרוב תושבי אמריקה לא מקבלים אותו בחבילת הכבלים שלהם, ובשעה שתבטיח שהוא יתחיל רק אחרי שאורלנדו ובוסטון יסיימו את המשחק ביניהן. אז נכון שהוקי באופן היסטורי הוא ענף פחות פופולארי פחות משלושת ענפי הספורט הגדולים האחרים באמריקה, אבל עד כדי כך?
הסיבה העיקרית להתרסקות הפופולאריות של הענף היא שביתת השחקנים שביטלה לחלוטין את עונת 2004-5. השביתה הובילה למשבר חמור ביחסים בין הקבוצות לאוהדים שאיבדו עניין בליגה. המפרסמים ברחו כאילו שהליגה מצורעת וזכויות השידור נמכרו לרשת טלוויזיה זניחה (NBC שמשדרת את המשחק הראשון בגמר החוף המערבי בין סן חוזה לשיקגו, לא משלמת עבור זכויות השידור). בדיוק כפי שמג'יק ג'ונסון ולארי בירד הצילו את ה-NBA בתחילת שנות השמונים, כך הצילו את ליגת ההוקי שני רוקיס שהתחילו לשחק בליגה בשנה שאחרי השביתה - סיד (דה קיד) קרוסבי בפיטסבורג ואלכסנדר (הגדול) אובצ'קין. שניהם הפגינו יכולות אישיות מדהימות שהחזירו את הקהל לאולמות ואת ההתעניינות בליגה (הגולים המדהימים של אובצ'קין הם מהסרטונים הפופולריים ביותר ביו-טיוב גם למי שלא אוהב הוקי). היריבות האישית שלהם הפכה לקבוצתית כשפיטסבורג הדיחה את וושינגטון בפלייאוף בשנה שעברה בדרך לזכייתה בסטנלי קאפ. המהפך בתדמית הענף הושלם באולימפיאדת החורף האחרונה בוונקובר, כשקנדה ניצחה את ארה"ב בהארכה בגמר, במשחק ההוקי הנצפה ביותר אי פעם.
אין ספק שליגת ההוקי, המפרסמים ורשתות הטלוויזיה ציפו לדו קרב חוזר בפלייאוף בין אובצ'קין לקרוסבי. קנדה נגד רוסיה, ילד פלא נוסף מערבות קנדה, היורש הטבעי לווין גרצקי ומריו למיו נגד שחקן על רוסי שהוא מעין תערובת הוקי של ג'נארו גאטוסו וליונל מסי. אבל עם כל הכבוד לתסריטים הוליוודים בנוסח "רוקי", הוקי הוא ספורט קנדי, וכדי להגיע לדו קרב הזה, אובצ'קין וקרוסבי היו חייבים חעבור דרך קבוצה והיסטוריה קנדית.
יש קנדי ויש צרפתי-קנדי
מונטריאול קנדיינס הם מועדון הפאר של ההוקי הקנדי. מועדון ההוקי המקצועני הראשון (עוד לפני שנפתחה ליגת ה-NHL), עם מספר האליפויות הרב ביותר (24) וגם המועדון הקנדי האחרון שזכה בסטנלי קאפ (ב-1993). מאז 1995, מונטריאול היא גם הקבוצה היחידה שמשחקת בחבל קוויבק. אבל ב-13 השנים האחרונות המועדון לא הגיע אפילו למעמד הגמר (שזה כמו שיגידו לכם היום שברצלונה לא תסיים בין שתי הראשונות בליגה הספרדית ב-13 השנים הבאות. ההשוואה לברצלונה היא לא מקרית: בדומה לקבוצה הקטלאנית, מונטריאול היא יותר ממועדון ספורט, אלא מקור הגאווה של העם הצרפתי-קנדי), ולפני תחילת השנה הימרו המומחים אם מונטריאול תסיים אחרונה או לפני אחרונה בדיוויזיה שלה. החלפת בעלים, פרישה של המנכ"ל ופציעה של הקפטן אנדריי מארקוב לא בדיוק צבעו בוורוד את סיכויי הקבוצה.
איכשהו, מונטריאול הצליחה להשתחל למקום השמיני והאחרון בפלייאוף המזרחי, השתחלות שהייתה אמורה להעניק לה סטירה מצלצלת מהמדורגת הראשונה, וושינגטון קפיטאלס בראשות אובצ'קין, שהפכה ליקירת עיר הבירה. מונטריאול הצליחה למתוח את הסדרה עד למשחק השביעי ובניגוד לכל הסיכויים הצליחה לנצח במשחק השביעי בוושינגטון ולהעפיל לשלב הבא.
אחרי המשחק הזה והכיסוי התקשורתי העצום סביבו, התחלתי להגביר את ההתעניינות שלי בהוקי. גיליתי שאוהדי מונטריאול, בדומה לאוהדי ברצלונה, נמצאים ברובם במונטריאול ומחוז קוויבק אבל הם פזורים בכל רחבי צפון אמריקה. אפילו בעיר מגוריי, יוסטון, עיר שהקשר היחיד בינה לבין הוקי הוא הקרח במקפיא של המקרר של תושביה, גיליתי בחניון אחד רכב עם דגלון של הקבוצה. שוחחתי עם בעל הרכב, יהודי ג'ינגי' בשם סת' שנולד במונטריאול. הוא הזמין אותי לראות את המשחק הראשון של הקנדיינס בחצי הגמר נגד פיטסבורג וילד הפלא הקנדי סידני קרוסבי. לבוש בחולצה כחולה-אדומה (כמו ברצלונה), סת' התחיל להסביר לי על הקנדיינס ועל העובדה שהקבוצה הזו היא הדת של מחוז קוויבק. הוא גם הסביר לי שלמרות הזכייה הקנדית באולימפיאדה, הוא יחווה אושר אמיתי רק כאשר הסטנלי קאפ יחזור למקומו הטבעי.
גם את הסדרה נגד פיטסבורג הבכירה הצליחה מונטריאול למתוח עד המשחק השביעי. במשחק השביעי נעצרה העיר מונטריאול לשעתיים וחצי, ועשרת אלפים צופים קנו כרטיסים ומילאו את האולם הביתי ששידר את המשחק על מסכי ענק. מונטריאול הבקיעה גול מהיר ועלתה ליתרון 0:4 כבר באמצע השליש השני, אבל מה שהדהים אותי יותר מהשמחה של סת' על היתרון של מונטריאול הייתה השמחה לאיד שלו על החולשה של קרוסבי, שהיה אנמי לאורך כל הסדרה והורחק כבר בתחילת המשחק השביעי. מתברר שעבור סת' ומאות אלפים כמותו, לא משנה כמה מדליות זהב קרוסבי יביא לקנדה. בשבילם הוא תמיד יהיה קנדי, ולא צרפתי-קנדי. שזה סוג של התייחסות שאתה מצפה מקטלאני כלפי פרננדו טורס.
מונטריאול ניצחה את המשחק, אלפים יצאו לרחובות, ניפצו חלונות ראווה, הפכו מכוניות ורק התערבות משטרתית מסיבית עצרה את "החגיגות". אם מונטריאול תעבור את פילדלפיה ותחזור למקומה הטבעי בגמר הסטנלי קאפ, יש מצב שקוויבק תעלה באש. עד אז, אם אובצ'קין וקרוסבי הם הבירד ומגי'ק של ליגת ההוקי, מונטריאול יכולה להפוך לג'ורדן שלה.
הטור פורסם לראשונה בבלוג של זאב אברהמי