גם אלופה מוצדקת וגם הכי מרשימה בעשור האחרון

גם אוהדי מכבי חיפה, בשנייה שהם יירגעו, יודו בפה מלא: האליפות מגיעה להפועל תל אביב. אין יותר מגיע מזה. לא ברור מה הוביל למה ומה השפיע יותר, אבל בחודשיים האחרונים התרחשו שני תהליכים במקביל שהפכו את הפור: מכבי חיפה הלכה ואיבדה את הלגיטימציה, בעוד שהפועל תל אביב צברה עוד ועוד נקודות שהזיזו את הכוכבית מהאליפות הפוטנציאלית שלה, לעבר הטענות על חוסר ההגינות שהקיזוז של אבי לוזון יצר.

היה זה רק סמלי שהאליפות המוצדקת של הפועל תל אביב הושגה בזמן הפציעות בטדי. לא היה הומאז' מדויק יותר לאופן שבו הפועל תל אביב המשיכה בשבועות האחרונים להילחם עד הסוף, לצורה שבה היא נאחזה בכל גרם של סיכוי אותו הפכה לאפשרות, לגמר הגביע אותו היא לקחה תוך כדי שהיא קמה מהקרשים, לנגיסה האיטית והעשירה באופי ביתרון של מכבי חיפה, בזמן שאותה מכבי חיפה כבר הפסיקה לשחק. מאמינה להכתרה המוקדמת שלה, מאמינה ליתרון הענק שלה בטבלה, לציבור שהתעקש להעניק לה את הצלחת כבר בסיום העונה הסדירה. לא רק מהמוצדקות שבאליפויות ישראל, אלא גם מהמוצדקים שבמהפכי סוף העונה.

יתרה מזו, לא רק מדובר באלופה הראויה ביותר ל-2009/10, אלא גם באלופה המרשימה ביותר של העשור הזה ואולי הקבוצה הטובה ביותר מאז מכבי חיפה של גיורא שפיגל ומכבי תל אביב של דרור קשטן. גם דאבל, גם שני מהפכים עצומים בפסגת הטבלה, גם לנצח בטדי אחרי גמר גביע, גם לזכות בגביע אחרי שהרגשת שאיבדת את האליפות, עם יותר משחקים מכל קבוצה אחרת. לאורך העונה הקרדיט להצלחה נזקף לזכות הכדורגל הנוצץ של הפועל תל אביב, אבל אסור לשכוח את האופי וההישגים העצומים שהאופי הזה רשם בדפי ההיסטוריה. הוא שעשה את ההבדל בין הקבוצה שעשתה מספרים נדירים העונה לבין מי שספרה את הכסף.

בעשור האחרון קמו ליעקב שחר לא מעט יריבים קטנים ורק סכנה אחת גדולה: ארקדי גאידמק. בין לבין הופיעו שניידר ויאמר, ועכשיו מדברים אולי על גולדהאר, אבל כל אלו נראו ונראים כמו אופנות חולפות. כולם קרסו תחת הניסיון והברגים המשומנים במכונה שבנה יעקב שחר במכבי חיפה, אף אחד לא באמת הציב מולו אלטרנטיבה מקצועית רצינית. העונה, לראשונה מאז השתלט על הענף, צץ לו גוף אמיתי שמאיים על שלטון היחיד של הקבוצה מספר אחת במדינה – אין צורך להציג אותו, יעקב שחר יודע במי עסקינן.

עד היום ניסו לאיים על שחר עם כסף. עם משכורות עתק לשחקני רכש, עם תקציבים לא מבוקרים. גם להפועל תל אביב יש מספיק כסף לאיים על מכבי חיפה בשנים הבאות, אבל להבדיל מקבוצות אחרות היא גם יודעת מה לעשות אותו. היא יודעת לפרוט אותו ליתרונות מקצועיים, היא יודעת להשתמש בכלים שיש לה. גם עשירה וגם חכמה. מכבי חיפה כבר חוותה טראומה כזו במחזור הסיום של עונת 2002/3, אבל ההשפעה שלה היתה כל כך שולית שהיא הצליחה לשקם את עצמה תוך עונה. הפעם מדובר סיפור שונה. אולי סיפור מכונן בהתפתחות של הכדורגל הישראלי, תלוי כמובן בהשפעת השכרון של האדומים. שחר יצטרך להגיב, להראות שיש לו עדיין כוח להשתנות ולשקול היטב את האג'נדה העממית מדי שאימץ בשנתיים האחרונות. הוא יצטרך לשלוף מחדש את פנקס הצ'קים ולהעיר את הרעב. אחרת, המהפך שהוא חווה במוצ"ש לא יהיה האחרון.

שאוהדי מכבי חיפה עוד מאשימים את אבי לוזון באובדן האליפות

גילי ורמוט, שחקן העונה למי שעוד היה ספק, שיחק קצת תחת אלי גוטמן בהפועל חיפה. החיבור לא צלח אז מסיבה אחת: גוטמן לא באמת הבין אותו. התזכורת הזו חשובה, כי היא מלמדת על השינוי הבריא בגוטמן. ממאמן מחנך למאמן שמתאים את עצמו לשחקנים. גם בהפועל תל אביב, גוטמן יכול היה להמשיך לשחק את הכדורגל שמזוהה עם אלי גוטמן. בטח בהפועל תל אביב, אולי המקום היחיד במדינה שמקדש את ה-0:1 הקטן. אבל גוטמן התאים את עצמו לשחקנים שהיו לו ובנה עבורם שיטת משחק שתועיל להם ולא לו. גילי ורמוט, למשל, הוא שחקן של קבוצות תוקפות, של קבוצות יוזמות, של קבוצות ראוותניות, חצופות, יומרניות, וגוטמן ידע לספק לו ולחבריו את הקרקע הכי מתאימה להצלחה. הוא לא רק שכנע אותם בערכו של המשחק הקבוצתי והמאורגן, אלא גם ידע להשתכנע בעצמו לנוכח הדברים שראה באימונים.

בשבוע שעבר הפוקוס הוסת לצדדים אחרים של גוטמן, ולשירה הקטנונית והלא הולמת אדם במעמדו בסיום גמר הגביע. לא מעט דברים נכונים נכתבו על ההתפרצות של גוטמן, הבעיה בכל הסיפור הזה היא החיפוש הבלתי פוסק אחר אנשים מושלמים. אם רוצים, אפשר למצוא פגמים בכל אחד, אבל אלו לא העיקר בספורט כפי שסבורים בישראל. גם מוריניו חוטא, גם פרגוסון מעצבן וגם ואן חאל מלקק בצורה מוגזמת לקהל שלו, אבל בישראל נוטים לא פעם לתת יותר משקל לדיונים מוסריים במקום לצדדים הספורטיביים. לתבלינים התקשורתיים במקום למנה עצמה. מספיק לחפש אנשים מושלמים, לא תמצאו כאלה. עדיף לטפח מאמנים משובחים, וליגת ה-16 הוכיחה לנו העונה שהם רק הולכים ומתמעטים. אם פעם גוטמן הזדנב אחרי גרנט, קשטן ושפיגל, היום נותרו רק איתו. בואו לא נאבד גם אותו.

הפרגון המועט לו זכה אלישע לוי במהלך השנתיים האחרונות והעובדה שתמיד היה צריך להוכיח את עצמו, היו פועל יוצא של תדמית האיש הפשוט. לאנשים פשוטים קשה להפוך לגאונים, אבל במקרה של אלישע לוי, הוא גם נהנה מאוד מתדמית האיש הפשוט והחביב. במיוחד עכשיו, שלהרבה אנשים קשה לגעת בו. למרות שכבר חודשיים הוא קורס תחת העומס המנטלי ומתקשה לספק פתרונות מקצועיים לחריקות בקבוצה, הטענה הרווחת ברחוב הספורטיבי היא שמגיע לו להמשיך. שזה יהיה עוול לשכוח את מה שהוא עשה. אלישע לוי הוא באמת איש מקסים וספורטאי אדיר, אבל ההגנה שהוא נהנה ממנה מגיעה אך ורק ממניעים רגשיים. את חלקו במכבי חיפה הוא כנראה סיים.

לא פעם אנחנו נוטים לשייך יותר מדי למאמנים, אבל הכישלון של מכבי חיפה בפלייאוף שייך בעיקר למאמן שלה. לוי לא ניהל נכון את הסגל שלו ולא ניהל נכון את עצמו. אם לאורך יותר מעונה וחצי הוא הרגיע את המערכת, בחודשים האחרונים הוא רק הלחיץ אותה ואת עצמו. אם לאורך יותר מעונה וחצי הגישה האנושית והכנה בנוגע לבחירות הסגל היתה סוד הקסם שלו, בחודשים האחרונים הוא התעקש פתאום להראות הוא שיותר חכם מכולם. אם לאורך יותר מעונה וחצי האוטוריטה שלו היתה מוחלטת, בחודשים האחרונים האוטוריטה הזו פגעה ברף שלה. מכבי חיפה צריכה מאמן חדש, לא מאמן שיצר את הטראומה. מאמן שיודע לעמוד בלחצים של מכבי חיפה ולספק להם פתרונות. אלישע לוי התאים לתקופה מסוימת במכבי חיפה, אבל לא לתקופה הנוכחית.