הפעם הוא דווקא ניצח

אברהם גרנט שוב הפסיד תואר בגלל פנדלים, אבל איציק אלפסי ראה אותו מקבל בוומבלי המון הערכה, ולא רק מאוהדי פומפי

איציק אלפסי, וומבלי

"דוד אברם". כך מכנים בחיבה אוהדי פורטסמות את אברהם גרנט, במה שממחיש היטב את ההבדל התהומי בין מעמדו הנוכחי בקבוצה מהחוף הדרומי, לבין מעמדו בתקופה בה אימן את צ'לסי לפני כשתי עונות. האיש שנדמה היה כי התפלח לגמר ליגת האלופות במוסקבה לפני כשנתיים, כמו ניצב שולי או עובר אורח שנקלע במקרה לסביבה ונדחף למרכז הפריים, נכנס היום אחר-הצהריים לוומבלי בכניסה הראשית, בכבוד מלכים. אף אחד כבר לא שאל "הו דה פאק איז אברם?" כמו ששאלו אז כשהתמנה לתפקיד בסטמפורד-ברידג'.

(תוכן מקודם)

לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה
היום כבר לא שאלו "הו דה פאק איז אברם" (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

ובכדורגל, כמו בכדורגל, ובגביע האנגלי כמו בגביע האנגלי, סיפור סינדרלה הוא אכן סיפור סינדרלה כמו שצריך וגרנט, האיש שנזרק מצ'לסי באישון לילה בבושת פנים, התייצב מולה בגאון כשמאחוריו צבא מעריצים נאמן. פגשתי אותם כבר ברכבת העושה דרכה מהחוף הדרומי לוומבלי. "אנחנו אוהבים אותו, הוא הכניס את המועדון לליבו", הם מסבירים לי את פשר הקשר המיוחד שנרקם במהלך העונה האחרונה בין גרנט לאוהדי פורטסמות. מי זוכר בכלל שאברם אפילו לא התחיל את העונה בפורטסמות והחליף את פול הארט, במה שהוגדר לפחות על ידי האחרון בסוג של חתירה. "עזוב, הוא היה עלוב", הם מפטירים על הארט.

למה בעצם אנחנו לא אוהבים אותו? לא יודעים

בכלל, עבור אוהדי פורטסמות, גרנט הוא מאמן מהטופ העולמי, ששפר עליהם מזלם לזכות בשירותיו. "תראה מה הוא עשה בצ'לסי", הם מסבירים, "פנדל אחד מזכייה בליגת האלופות. לא מוריניו ולא אנצ'לוטי התקרבו לזה בכלל".

אלא ששני זוגות של אוהדי צ'לסי, שנקלעו במקרה לשיחה, מסכימים פחות: "הוא לא מאמן ברמה מספקת עבור צ'לסי". "אבל התוצאות מראות אחרת?" אני מקשה כשאחת הנשים בחבורה מסבירה לי: "זה כמו התאהבות ראשונה, אתה אף פעם לא מתגבר על זה. פשוט לא היה לו סיכוי אחרי מישהו כל-כך כריזמטי כמו מוריניו. תראה, איך הם קוראים לו, דוד..."

כשהיא אומרת את המילה הזו, "דוד", היא מעקמת את הפרצוף כמו שבחורה תל-אביבית מעקמת את הפרצוף אחרי דייט עם בחור שאינו לטעמה, אבל אין לה שום סיבה טובה בעזרתה תוכל לנמק מדוע דחתה אותו. אז היא אומרת: "'הוא חמוד, אבל..."

באופן מדהים למדי, העונה האיומה של פורטסמות עשתה לגרנט רק טוב, ולא רק בגלל ההעפלה לגמר-הגביע. "אברם נהנה להיות בעמדה של אנדרדוג", מסביר לי הנרי ווינטר מה"דיילי-טלגרף", "והעונה הזאת בפורטסמות הפכה להיות הוא נגד כל העולם. בכלל, "השנה גילינו אברם אחר לגמרי מזה של צ'לסי - אדם נחמד שמספר בדיחות מצוינות".

"אז למה", אני מקשה, "לא נתתם לו, בתקשורת, שום קרדיט בתקופה בצ'לסי?"

ווינטר מסביר: "כשגרנט התמנה למאמן צ'לסי, נראה היה כאילו הוא נכנס בהתגנבות. לא שמענו עליו לפני כן ואין סיכוי שבעולם שהוא מגיע לאמן מועדון כמו צ'לסי אלמלא הקשרים שלו. חוץ מזה", הוא מתוודה בכנות, "לאף אחד לא היה סיכוי אחרי מוריניו, פשוט אהבנו אותו, הוא בנאדם נהדר, גם מחוץ לכדורגל".

מרטין ליפטון מה"דיילי-מירור" מסכים חלקית, אבל גם מבקר. "התקשורת לא נתנה לו צ'אנס. הם פשוט היו מאוהבים במוריניו, הוא היה מספק להם כותרות ועוזר להם למכור עיתונים, וכל מי שהיה מחליף אותו היה חסר סיכויים למצוא חן בעיניהם. לא ניסו להכיר אותו, לא ניסו לשמוע אותו ובשלב מסוים גם לו נמאס והוא ניתק איתם מגע". ליפטון מספר שהוא דווקא היה "אחד היחידים" כדבריו, שניסה לבחון מה יש לישראלי האלמוני להציע ולהפתעתו גילה "אדם חביב, עם חוש הומור שיודע לקחת את הכדורגל ואת עצמו בפרספקטיבה בניגוד להרבה אחרים במקצוע".

לליפטון יש גם גרסה אחרת להשתלשלות העניינים שהובילה להחלפתו של מוריניו בגרנט. "למוריניו ואברמוביץ' נמאס אחד מהשני, לגרנט לא היה שום חלק בזה, כמו שאומרים, מי שטפטף לעיתונות שגרנט חתר תחתיו היה מוריניו עצמו, זו הדרך שלו, להאשים אחרים כשדברים לא הולכים בדרך שלו. יותר מזה, גם אחרי שמוריניו עזב גרנט לא רצה לאמן את צ'לסי והם היו צריכים ממש להתעקש בשביל לשכנע אותו לקחת את התפקיד".

בפומפי, שניהם מסכימים, גרנט כבר זכה להערכה הראויה, הן מהתקשורת והן מהקהל. "הם פשוט מעריצים אותו", אומר ליפטון על התחושות בחוף-הדרומי כלפי האיש "מפתח-תקווה", כשגם בגזרת השחקנים אפילו וינטר מודה שהסיפור הפעם שונה. "עבורם מדובר במאמן שהגיע לגמר ליגת-האלופות וזה כבוד לשחק עבורו".

הפסד וכבוד. הרבה כבוד

זהו גמר הגביע הרביעי בוומבלי המחודש, והתחושה עדיין משונה במקצת. האצטדיון אמנם מרשים אולם חסרה לו ההילה של וומבלי "הישן", עם המסורת והסיפורים. האנגלים, דווקא עם רגיש מאוד למסורת בימים כתיקונם, עשו כנראה טעות, כך סוברים כאן רבים, שלא בנו אצטדיון שמזכיר יותר את וומבלי המקורי. משהו שיכלו לעשות, למשל, על-ידי השארתם על כנם של שני המגדלים המפורסמים שהשקיפו על האצטדיון, כפי שאגב אמור היה להיות על-פי התוכנית המקורית.

ועדיין, כשהאצטדיון מתמלא לקראת הפתיחה ותשעים אלף הצופים מנופפים בדגלים הכחולים שחילקו להם זה נראה נפלא. כהשמש המלכותי מנגן את "האל נצור את המלכה" זה כבר מרגיש כמו גמר-גביע אנגלי על אמת. במחצית הראשונה נראה כי התחת המפורסם של גרנט עובד שעות נוספות. צ'לסי, שמריחה דם, עולה עם מערך של שלושה חלוצים שכולל את סלומון קאלו, ניקולאס אנלקה, ומלך שערי הפרמייר-ליג הטרי - דידייה דרוגבה. לא פחות מחמש פעמים במהלך 45 הדקות הראשונות מרעידים האלופים הטריים את מסגרת השער של דייויד ג'יימס. כולל החמצה שזוכה בוודאות למועמדות בקטגוריית ההחמצות הגדולות של כל הזמנים בגמר-הגביע האנגלי, של סלומון קאלו, שמשלושה מטרים מול שער חשוף לחלוטין, מדביק דווקא לקורה כדור נפלא שממרכז אליו משמאל אשלי קול.

בנוסף, היו עוד שני משקופים, של למפארד ושל טרי, וקורה של דרוגבה, שהיה גם מעורב אולי ברגע הכי דרמטי של המחצית, כשכדור חופשי נהדר שירה מ-25 מטרים נהדף בקצות האצבעות על-ידי ג'יימס לקורה ונחת על קו השער. במבט ראשון זה היה נראה כמו שער של מאה אחוז, אפילו על המסכים ביציע העיתונות כבר היה רשום 0:1 לצ'לסי, אבל השופט והקוון השתהו משום מה בסימון לעבר נקודת האמצע, ואחרי חילופי מבטים ארוכים סימן השופט דווקא על נקודת הקרן. ההילוכים החוזרים הוכיחו שכנראה צדק, אך במעט.

ההרגשה במחצית הייתה שאולי אולי זה יהיה בכל זאת היום של פומפי וגרנט. אם צ'לסי לא הצליחה לכבוש באינספור המצבים שעמדו לרשותה במחצית הראשונה, כנראה שמישהו מלמעלה מנווט כאן את העלילה. בכדורגל, כידוע, מי שלא כובש סופג, ועשר דקות לתוך המחצית השנייה נראה שהכלל הזה הולך שוב להתממש. פנדל לפומפי. שאגה אדירה מרעידה את וומבלי כשביציע המזרחי, הרחוק מהשער, אוהדי פומפי מזהים את ידו של השופט מושטת לעבר הנקודה הלבנה. התסריט הדמיוני נראה לרגע מציאותי מתמיד? אם יש מישהו אחד בעולם שיכול לנצח משחק שכזה, כנגד כל הסיכויים, זה חייב להיות אברהם גרנט.

אלא שמה שיקרה בשלושת הדקות הבאות יוכיח שגם למזל יש גבול. ראשית, בואטנג ניגש לכדור ומגלגל אותו בשלומיאליות למרכז השער. פטר צ'ך, למרות שכבר לקח פינה, עוצר בקלות. מיד אחר כך צ'לסי מענישה עם הבומבה של דרוגבה לפינה הרחוקה. אכן, מי שלא כובש סופג. רק הפוך לגמרי ממה שהיה ניתן לחשוב. עכשיו השאגה האדירה מגיעה מהצד המערבי, שמאוכלס על ידי אוהדי צ'לסי. האוהדים מהחוף הדרומי תופסים את הראש בידיעה שאולי ההזדמנות האחרונה שלהם הלכה לאיבוד. פורטסמות עוד מייצרת מצב או שניים, בעזרת פריצות יפות של המחליף בלהאדג', אבל גם צ'לסי ממשיכה לאיים ובדקה ה-87 גם מקבלת הזדמנות להכפיל את התוצאה, אלא שלמפארד, בדרך כלל אמין כמו שעון שוויצרי מהנקודה, בועט החוצה. פנדלים, גמר ואברהם גרנט כנראה מייצרים דברים מוזרים.

שריקת הסיום מוצאת את קווין בואטנג מתייפח בסצנה שמזכירה את הבכי של ג'ון טרי בגמר במוסקבה. כשביציעים שני המחנות במפגן מרשים. לרגע קשה לדעת מי ניצח, כשגם האוהדים של פומפי מריעים ושרים לקבוצתם. גרנט יוצא למסע סביב היציעים לבדו, לא ממתין אפילו לקבוצה. נראה לרגע כאילו הוא עומד ללחוץ את היד של כל אוהד ואוהד. כשהוא עולה לקבל את המדליה, אפילו האוהדים של צ'לסי מריעים לו. במסיבת העיתונאים בסוף המשחק הוא אומר: "בפעם הבאה אני אקח את הפנדל", אם כי נדמה שגם אם גרנט לא השלים בסופו של דבר את סיפור הסינדרלה המופלא שלו עם פורטסמות העונה ולא זכה בתואר, הוא זכה במשהו חשוב לא פחות - אהבה והערכה.

לקחו את זה בגדול (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully