פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שחקן, מטרה

        האם יש אשם גדול יותר בהתרסקות של קליבלנד מלברון? כותבי וואלה! ספורט מתווכחים ותוהים לגבי סיכוייה של פיניקס במערב

        לברון הוא האשם העיקרי בהפסד קליבלנד לבוסטון

        אסף רביץ:

        אגדה. הגיע הזמן לנפץ את המיתוס של כוכבים שהופכים את השחקנים שסביבם לטובים יותר בזכות המנהיגות שלהם. כמה סופרסטארים באמת עשו את זה בלי מאמן גדול לידם? להפיל על לברון את החולשה של כל קליבלנד זה ליפול בדיוק למלכודת שנפלו המעריצים העיוורים שלו - לצפות ממנו לדברים על אנושיים. אין ספק שההתמקדות התקשורתית בו, המשבר שהוא חווה במשחקים האחרונים וחוסר הוודאות סביב עתיד המועדון שלברון הוא הגורם הישיר לה הוסיפו המון לחץ על השחקנים והמערכת. אבל מייק בראון, מו וויליאמס, אנטואן ג'יימיסון ואנדרסון ורז'או זייפו בסדרה הזאת גם בשלב שלברון סחב אותם לבד לנצחון חוץ שהיה אמור לשנות את הסדרה. אני לא מנסה להקטין מהביקורת האישית על לברון: הקליעה נעלמה לו בחצי השני של הסדרה, המשחק החמישי היה בזיוני וברגעי לחץ הוא נראה כמו ילד אבוד הרבה יותר מאשר השחקן הטוב בעולם שהוא חשב שהוא. אבל גם שחקנים גדולים יותר צריכים מדי פעם שהקבוצה תסחב אותם, ופרט לדקות בודדות של מו וויליאמס בשני משחקים – לברון פשוט לא קיבל שום עזרה רצינית מהחברים.

        מתי ברסקי:

        עובדה. יש למייק בראון מניות לא מועטות בהפסד, שיהיה ברור - אני לא יוצא להגנתו. אבל לאור התנהלותו של לברון על הפרקט, במשחקים חמש ושש, יש גבול עד כמה ניתן להגן גם עליו. הרי לברון היה תומך נלהב של מייק בראון מתחילה ועד עתה. הוא פרח בשיטה שהסתמכה אקסקלוסיבית עליו, אפילו בגמר המזרח אשתקד, שממנו הופק רק לקח אחד - מציאת דרך לעצור את דוויט הווארד. הלקח המשמעותי יותר היה צריך להיות שלברון לא ינצח בכוחות עצמו. אז הביאו צוות מסייע נהדר סביבו, אבל השיטה לא השתנתה. אמנם יש גבול עד כמה לברון מסוגל לנצח בכוחות עצמו, אבל אותה שיטה בדיוק אפשרה לו להפסיד סדרה בכוחות עצמו. כן, המרפק הפריע ומייק בראון לא עזר - אך בשורה התחתונה, נדמה היה שלברון הפגין יותר אחריות וקור רוח במסיבות העיתונאים שאחרי, מאשר במשחקים עצמם.

        עומר דיקמן:

        עובדה. לא מעט דמויות אומללות ומעוררות רחמים ניצפו בקליבלנד במהלך הסדרה הכושלת מול הסלטיקס: אנטואן ג'יימסון הוא כנראה הרכש הכושל ביותר של השנים האחרונות, ההגנה של מו וויליאמס על רונדו היתה כשלון ידוע מראש שלא טופל כראוי, וכמובן מייק בראון שהסתובב כהלום קרב באיזור הספסל של קליבלנד משל היתה זו החווה הסינית, והתפלל לרפול שיבוא להציל אותו. אבל על אף שכל אלו תפקדו, בשורה התחתונה, פחות טוב מלברון, אין ספק שדעיכתו של ג'יימס מהמשחק הרביעי ואילך אחראית לא מעט על כדור השלג שסחף את הקבוצה כולה לתהומות חוסר התפקוד שראינו מהם.

        לברון, עם כל הכבוד לקואץ' בראון, הוא המנהיג האמיתי של הקבוצה, וכשהגנרל שלך נכנע ללא קרב - קשה להמשיך ולהילחם. אפילו אם נשים את משחק מספר 5 בצד, חוסר הביטחון הקולוסאלי שהפגין לברון במשחק ההתקפה, אינסוף הטעויות הבלתי מחייבות שביצע, המחסור במנהיגות שהיתה כל כך נחוצה לקבוצה הזו, כל אלו מעידים על כך שהאדם שהיה אמון על התפקיד החשוב ביותר במערכת נכשל בתפקידו, ומי שרוצה דוגמה מושלמת יכול לצפות שוב בדקה האחרונה של המשחק השישי: בפיגור 9 - גדול אך לא בלתי אפשרי - הפסיק ג'יימס לשחק ופשוט הרים ידיים, תוך שהוא משאיר למו וויליאמס את הכבוד לקחת את הזריקות האחרונות של העונה. מבחינתי, הטלת האשמה העיקרית על מייק בראון והצוות המסייע היא בגדר הנחה שלברון פשוט לא ראוי לקבל. לפחות לא ממני.

        נכון להיום, אורלנדו היא הקבוצה הטובה בליגה

        זאב אברהמי:

        עובדה. נכון להיום אורלנדו היא הקבוצה הטובה ביותר מבין אלו שנשארו בתמונת הפלייאוף. למג'יק יש הגנה מצוינת בראשות שחקן ההגנה של העונה, כשרון עמוק יותר מכל קבוצה אחרת בליגה, ואת הדוגמא החיה לכך שאין גורם חשוב יותר לנצחון במשחק נתון מאשר הכשרון לשים את הכדור בסל. אורלנדו ניצחה עם הווארד חלש, הווארד מפלצתי וקרטר בינוני, ובניגוד לפלייאוף אשתקד ג'אמיר נלסון הוא אחד משלושת הרכזים הכי טובים בנמצא. המג'יק פירקו לרסיסים בסיבוב השני קבוצה של חמישים נצחונות בעונה הרגילה, אבל אטלנטה ושארלוט לפניה לא באמת היוו מכשולים לכשרון של אורלנדו. הגמר במזרח ייתן תמונה לגבי הכושר האמיתי של הפלורידיינים לשחק נגד קבוצות טובות ומנוסות במעמדים גדולים.

        אסף רביץ:

        אגדה. אוקיי, אם מכריחים אותי להכין דירוג עוצמה כרגע אני שם את אורלנדו במקום הראשון. אחרי שני סוויפים בהם הם ספגו 84 נקודות למשחק וקלעו 11 שלשות פר ערב אין ספק מי הקבוצה החמה והכי פחות ניתנת לעצירה מבין אלה שנשארו בפלייאוף. אבל בשלב הזה, רגע לפני הגמרים האיזוריים, כבר אין טעם בלדבר במונחים כאלה. עכשיו מה שמעניין זה מאץ'-אפים בין היריבות, היכולת לנצח סדרה של הטוב מ-7 על כל המשתמע מכך והיכולת לעמוד בלחץ הנדרש לזכייה באליפות.

        בוסטון לא פחות מוכשרת, יש לה שחקנים שיכולים להתמודד עם דוויט הווארד ולאורלנדו אין מי שיעצור את רייג'ון רונדו; הנסיון בהחלט יכול לעשות את ההבדל עבור הסלטיקס. החבורה של ואן גנדי אמנם נראית טוב יותר מהלייקרס, אבל בגמר ייתכן שחזור של הגמר הקודם, ואני עדיין לא משוכנע שהמג'יק מסוגלים לנצח את שתי האלופות האחרונות ברצף, לכן חובת ההוכחה עדיין עליהם. המחמאה האמיתית לאורלנדו היא שערב הגמרים האיזוריים, הדיון הזה בכלל נערך.

        עומר דיקמן:

        אגדה. אין לי שמץ של מושג אם אורלנדו היא הקבוצה הטובה ביותר בפלייאוף נכון לעכשיו, אבל האמת היא שלאף אחד אין, מהסיבה הפשוטה שעד כה זכתה אורלנדו לשחק בעיקר בקט סל. הסוויפ על אטלנטה בסיבוב הקודם, מרשים ככל שהיה, הושג מול קבוצה שכמעט הפסידה בשמינית הגמר למילווקי החבוטה, וגם שארלוט היא לא בדיוק הברומטר לפיו ניתן לקבל אינדיקציה על יכולתה האמיתית של המג'יק בהינתן מכשול אמיתי, כמו זה שמחכה לה בגמר המזרח. האם מישהו יכול להגיד ברצינות שה-0:8 של עד כה מרשים יותר מהתצוגה של בוסטון מול הקונטנדרית מאוהיו, או הסוויפ של הלייקרס מול יוטה הלא רעה בכלל, או אפילו הסוויפ הבלתי ייאמן של פיניקס מול הספרס?

        עם זאת, מבחינה מקצועית אורלנדו נראית פשוט נפלא בשני צידי המגרש, ועושה רושם שכל שחקני המפתח - ובמיוחד ג'אמיר נלסון - הגיעו לחודש מאי כשהם בכושר שיא. הסגל בריא, רענן ומנוסה, ובניגוד לקליבלנד, למג'יק אין נקודת תורפה בולטת בדמות מאמן רפה מוח. ביום ראשון, כשהפלייאוף של אורלנדו יתחיל סוף כל סוף, ייתכן שאוכל לענות לשאלה הזו בחיוב. בינתיים, חובת ההוכחה עדיין עליהם.

        פיניקס מסוגלת לנצח את הלייקרס בסדרה

        זאב אברהמי:

        יותר אגדה מ"סינדרלה". הסדרה הזו תהיה צמודה במשחקים הפנימיים שלה, אבל אני לא רואה איך פיניקס מושכת את זה יותר מחמישה משחקים. הלייקרס יטחנו את הסאנס בפנים (כולל פוסט אפים של קובי בריאנט, שמקבל חופשה של שבוע) ויסבכו אותם בבעיות עבירות. ראינו מה טים דאנקן המבוגר היה מסוגל לעשות נגד הרכות של פיניקס, וללייקרס יש הרבה יותר עומק בשחקני הפנים וכולם קלעי עונשין טובים יותר מדאנקן. רון ארטסט יבהיר לג'יייסון ריצ'ארדסון מדוע הספרס הם קבוצה אחרת בלי ברוס בואן, ובכל פעם שצ'אנינג פריי יזרוק לשלוש, הוא יקבל את למאר אודום בפנים. סטיב נאש אמנם בכושר נפלא, אבל הוא מסוג הרכזים שרק דרק פישר מעדיף לשמור, ובכלל, מי בדיוק יעצור את קובי - גרנט היל? כדי שפיניקס תנצח היא צריכה להפוך את הסדרה לכזאת שמוכרעת במאבק הספסלים. זה יקרה במשחק אחד.

        מתי ברסקי:

        עובדה. בתור אוהד הבלייזרס, תפסתי את פניקס כיריבה נוחה ולא קשוחה מספיק. אז מילא שהסאנס הפכו את ההימור שלי נגדם על פיו; אבל הדרך שבה הם טיאטאו את הספרס, מחייבת לתת להם את מידת הכבוד המינימלית – כן, הם מסוגלים! פניקס של אלווין ג'נטרי מצטיינת במגרש הפתוח ולא רק לצרכי קליעה – הגנת המעבר שלהם צריכה לעשות את ההבדל, כי הלייקרס רצים לא פחות בהרכב של פארמר-בראון-בריאנט-אודום-גאסול. בליין-אפ הנ"ל מופיעים שלושה שחקני ספסל של הלייקרס, וזה התחום השני בו פניקס צריכה לנצח – התרומה משחקני הספסל, רובם צעירים וחדשים למעמד גמר המערב, צריכה להישמר כפי שעד כה היתה. במאץ'-אפים האישיים, שני אקס-פקטורים הם ג'ייסון ריצ'ארדסון ורובין לופז. הראשון פשוט מדהים בהתקפה אבל ייאלץ להתמודד מול השמירה של רון ארטסט. לופז, לעומתו, אמור לחזור סופסוף מפציעה, לבכורת הפלייאוף בקריירה שלו. עוד נראה באיזה כושר משחק הוא יהיה, אבל אם הוא לפחות יהווה גוף גדול לשים על אנדרו ביינום, שבעצמו לא כשיר במאות האחוזים, זה יסייע לצמצום יתרון הגובה של הלייקרס.

        אסף רביץ:

        עובדה. בכל שנה יש קבוצה שאני לא סופר בתחילת הפלייאוף רק כדי לראות אותה עוברת כמה סיבובים ומרשימה במיוחד, ואז קשה לי להמר נגדה שוב. בדרך כלל הקבוצות האלה נעצרות כשהן פוגשות את הלייקרס, והתסריט הסביר ביותר הוא שזה יקרה גם הפעם. אך פיניקס של פלייאוף 2010 היא סיפור כל כך הזוי ומופלא שאי אפשר לפסול שום דבר לגביה בהמשך. ואכן, פרט לסיפור הגדול, יש לשמשות גם כמה כלים מקצועיים להתמודדות עם האלופה. פיניקס מגיעה לגמר המערב בכושר קליעה נפלא ועם תחושה שהיא בלתי ניתנת לעצירה ביום קליעה טוב. מדובר בחבורה לוחמת אמיתית שרצה בלי הפסקה ומשתמשת לשם כך בעומק ובכמות הקלעים האינסופית שלה. היתרון של הספסל של פיניקס על זה של הלייקרס עצום. יתרה מזאת, עם החזרה של רובין לופז, יש לאלווין ג'נטרי ארבעה גבוהים מגוונים שאולי יוכלו להתמודד בהצלחה עם השלישייה של הלייקרס. גרנט היל, ג'ייסון ריצ'ארדסון וג'ארד דאדלי יתחלקו בשמירה על קובי ויוודאו שלא ניתן יהיה להחביא את דרק פישר בהגנה. סביר? לא כל כך. ייתכן? בהחלט.