פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ים של דמעות

        אם כל העולם כולו שונא את הפועל, כנראה שיש בזה משהו. פז חסדאי על הבכיינות, ההתנשאות והצביעות המסוכנת של הפועל

        ההתבכיינות של אנשי הפועל תל אביב היא חסרת תקדים. הספורט הישראלי כבר ידע לא מעט דמויות וקבוצות שנוהגות להתלונן ולהאשים, אבל נדמה שהפעם מדובר במשהו קיצוני שכבר עבר כל גבול. זה לא רק איתי שכטר, שסירב להתאמן אחרי הדרבי והתלונן למצלמות "למה כולם שונאים אותנו?"; זה לא רק אלי גוטמן, ש"חגג" זכייה בגביע עם מרמור מופגן ורשימה בלתי נגמרת של קיטורים; זה לא רק אלי טביב ומוני הראל, שבוחרים להפנות את כל האנרגיות שלהם ליריבות של מכבי חיפה. הפעם הכעס הוא גם כלפי התקשורת, שלא רק מיישרת קו עם ההתבכיינות ומשתפת עמה פעולה, מצדיקה אותה ומגבה אותה, אלא אף מלבה אותה.

        ראשית, יש לבחון את המונח "שנאה" בכל הנוגע לספורט. יריבויות עזות הן דבר נורמלי ומתבקש, במיוחד בענף אמוציונלי כמו כדורגל, וזה רק טבעי שהתחרותיות גוררת תחושות קשות, במיוחד כנגד קבוצות מצליחות. האם השנאה להפועל היא קיצונית? קשה לקבוע. בית"ר ירושלים בתקופת גאידמק הייתה לא פחות שנואה ונתפסה כיישות שטנית, מכבי תל אביב ואבי נמני תמיד עוררו זעם והתקבלו בתיעוב מופגן בכל עיר בישראל, ובטוחני שגם אוהדי באר שבע ובני יהודה מרגישים לא פעם קיפוח או יחס מפלה ולא הוגן. היחידה שיכולה ליהנות מהספק היא מכבי חיפה, שאכן לא שנואה במיוחד, אבל רק מכיוון שהיא פרווה וחסרת אופי. למרות זאת, היחידה שמתלוננת ללא הרף היא הפועל תל אביב.

        למרות הדברים, יש להודות כי הטינה כלפי האדומים לעתים אכן גדולה יותר, או לפחות נושאת אופי אחר. המקומון התל אביבי "העיר" התיימר לספק תשובות לסוגיה, ובסוף השבוע יצא עם שער אדום שכותרתו היא "למה שונאים אותנו?", ומתחתיו מתנוססת התשובה הפשוטה: "כי אנחנו אחרים. מדינת ישראל לא אוהבת אחרים". מאחר שהכתבה נכתבה על ידי עורך העיתון אלון עידן, אוהד הפועל ותיק, חשוב להבהיר דבר אחד בסיסי: אוהדי הפועל לעולם לא יוכלו להסביר למה שונאים אותם. ילד שנוא לא יוכל להסביר מה הוביל למעמדו החברתי המוקצה, רק חבריו לכיתה יוכלו לעשות זאת. כל ניסיון של השנוא לנתח את תחושות הזולת הוא יומרני ומתנשא, ולמעשה רק מגביר את תחושות הטינה כלפיו. אתם לא תגידו לנו למה אנחנו שונאים אתכם. אנחנו יודעים לבד.

        אתם לא טובים יותר

        אז למה באמת? בדיוק בגלל אותה כותרת יומרנית: כי הם באמת חושבים שהם אחרים. הם באמת מאמינים שהם טובים יותר, שהם לא חלק מאיתנו, שהם מאופיינים באמות מוסר נעלות יותר. הם נוהגים בזלזול כלפי אחרים בגלל הערכה עצמית מופרזת, מתרברבים ומשתחצנים, אך לא ברור על מה ולמה. הם בדיוק כמו כולם, אך מכחישים זאת בתוקף, מתנערים מכך ביהירות, ומתעקשים לטעון כי הם זן אחר ואיכותי. מה הפלא שהם מעוררים אנטגוניזם?

        הדברים הבאים אומנם נכתבו ונאמרו לא פעם השבוע, אך יש צורך להזכירם שוב ושוב: כיצד הם מעיזים לכעוס על חוסר הספורטיביות של מכבי תל אביב, כשרק לפני כמה שנים הם נהגו בדיוק באותה צורה, באותו משחק שערורייתי נגד הפועל כפר סבא במחזור הסיום? המאמן הצדקן אלי גוטמן העלה אז הרכב חסר, בחר לתת לאניימה מנוחה, והקבוצה האדומה הגאה והספורטיבית הפסידה בבית 1:0 לקבוצת התחתית. איפה הייתה אז הספורטיביות שכיום גוטמן דורש בחוצפתו? האם יש דרך לכנות זאת מלבד למוסר כפול? למעשה, קשה למצוא חשד מובהק יותר למכירת משחק מאשר המקרה הזה, בהתחשב בעובדה שמיד לאחר מכן חצי מאותה כפר סבא עברה ללא תמורה לוולפסון.

        ומה לגבי המחזור האחרון בעלייתם מהליגה הלאומית, עם השישייה מול רמת עמידר? ומה לגבי העונה הנוכחית? האם ניתן לקבוע כי הפועל חיפה התאמצה נגד האדומים כפי שהתאמצה נגד יריבתה העירונית? האם ההרכב של אשדוד או ההופעה שלה נגד הפועל לא היו שערורייתיים? מדוע אז לא נשמעה זעקתו של הקוזאק הנגזל מוני הראל? כל ההתעסקות האובססיבית הזו בנעשה במגרשים אחרים, בעוד ההתרחשויות במשחקים שלהם נגועות באותם ליקויים, היא צבועה ומקוממת.

        ושוב נזכיר את פרשת גבי בורשטיין, מאמן השוערים שרצה להגשים את חלומו עם קבוצתו הקטנה והחובבנית ונתקל בהנהלה קשוחה שלא בדיוק מיישרת קו עם היומרות הסוציאליסטיות; את פרשת טביב החשודה והעברת הבעלות המסובבת, שאינן תואמות את הערכים הנעלים של אוהדיה; את הדו פרצופיות סביב יוסי אבוקסיס, האיש שהיה הכי שנוא במועדון והפך לסמלה הגדול; או את ההערצה למעשיו ה"היתוליים" של האוהד גל סוקולובסקי, אדם מסוכן שמפיץ דיסקים אלימים ומשבח את אסון ורסאי רק בגלל שהתחולל בירושלים, אוהד שעם השנים הפך לגורו בשער 5.

        עלי מוהר היה רק אחד

        אין גם טעם לדבר שוב על פרשת אדהם שביטה העגומה, שנגרמה על ידי אוהדים אלימים וכמעט הביאה למקרה מוות ראשון ביציעים; אין צורך להזכיר את ההתפרעויות באירופה או את השימוש בשואה בשירי עידוד, את הבובה לאובארוב או את ההסתה לאלימות נגד שוטרים, את האיומים על חולדאי והשחתת קבר הוריו, את ההאדרה של הטיפוסים הכי מסוכנים ולוחמניים ביציעים; למרות זאת חשוב להבהיר להם, במידה שאינם מבחינים במציאות, שלא כל האוהדים באדום הם עלי מוהר. לא כולם אוהבים ללא תנאי, לא כולם אנשי תרבות עם ראייה קסומה על החיים. להפך, רובם מלאי מרירות, והעלו את השמחה לאיד לדרגת אמנות. אז עכשיו להם יש את החוצפה להתלונן על שנאה?

        בין אם ירצו או לא, גם ביציעים שלהם יש פרחחים פרועים לצד אנשים נורמטיביים, ילדים אלימים לצד אנשי שלום ורוח, כפי שיש בכל יציע. זו המציאות. לכל קבוצה יש הנהלה מושחתת (ברמה כזו או אחרת), לכולן אותן אמות מוסר לקויות שמאפיינות את הספורט הישראלי. ההבדל הוא שלרובן יש מודעות עצמית. רובן מכירות במגבלותיהן. היומרה של אנשי הפועל לטעון שהם שונים או טובים יותר היא לא רק מקוממת ומרגיזה, היא אף מסוכנת. מילא זה שהיא מדושנת עונג ומלאה באהבה עצמית. אבל היא גם גורמת לעצימת עיניים וחוסר ביקורתיות פנימית, וחמור מכך - היא מסיתה נגד "הרוב המושחת" ולפיכך מכשירה התנהגות פסולה. זה הופך אותם לא רק לגרועים כמו כולם, אלא אולי אפילו קצת יותר. אין בעיה שימשיכו בדרכם המתנשאת או שיתעלמו מהמציאות, אבל אבל שיניחו לנו עם הנהי והמסכנות. וחשוב מכך, שיבינו למה, למה כל כך שונאים אותם.