מגדלור בשער הזהב

"נו, מה אתם חושבים עכשיו על התקפת החוף המערבי?"

(ביל פארסלס, מאמן הג'איינטס, מבצע קבורה מוקדמת להתקפת סן פרנסיסקו, 29.12.85)

הציטוט לעיל, יחד עם התאריך המפתיע, מלמד אותנו שוב מדוע ניתנה הנבואה לשוטים. אבל בסוף שנת 85' לא יכול היה איש – לא פארסלס, לא אוהדי הניינרס ואפילו לא המאמן המפסיד, ביל וולש – לנחש עד כמה טעה מאמן הג'איינטס בהערתו השחצנית.

ואולי כאן קבור הכלב. כל דראפט מחייב את המאמנים והמנכ"לים להתיימר לנבא את העתיד. כל בחירה מייצגת אמונה בכך שהקריירה העתידית של סטודנט צעיר זה או אחר תצדיק את הזמן, הכסף והמאמצים שיושקעו בו. וכפי שלמדנו רק בשבוע שעבר, לעתים מתנפצת אמונה זו תוך זמן קצר מאד.

לאורך חייה של כל שושלת מצויות נקודות מפנה רבות, שכל אחת מהן עשויה או עלולה לשנות מהקצה אל הקצה את גורל הקבוצה. כאשר מדובר בשושלת הארוכה ביותר בתולדות הפוטבול – סן פרנסיסקו 81'-98' – נקודות המפנה הן, מן הסתם, רבות מהרגיל. בפרק זה, המסיים את החקירה שלנו, נראה כיצד הפך דראפט 86' לנקודת המפנה המשמעותית ביותר על ציר הזמן של השושלת. ויותר מכך – כיצד הצליח ביל וולש להוציא דווקא מהדראפט "המקולל" את הישגו הגדול ביותר כמנכ"ל הניינרס.

התנהלותו המבריקה של וולש בדראפט 86' משמשת עד היום מורה דרך ומופת לכל נציגי הקבוצות, אם תלמידיו הישירים (מייק הולמגרן, דניס גרין) ואם מעריציו מבחוץ (ביל בליצ'יק הוא הדוגמא הקלאסית). בכך הציל וולש למעשה – לבדו, כפי שאהב - את המוניטין של מחזור זה, וכמו מגדלור זוהר בים סוער הוא מאיר באפלת הדראפט, מזכיר שאפשר גם אחרת.

כדי לנתח את דראפט 86' של וולש והניינרס, עלינו שוב לחזור לדראפט 85', ממש כמו בפרק הראשון בסדרה. כזכור, הראינו אז מדוע נותר דראפט 86' ללא בחירה מס' 1 לאחר התרגילים המבריקים של ברני קוסאר. לקוסאר עצמו עוד נחזור בהמשך הפרק, אך כרגע נשמע לעצתו של דין קיטון, השוטר המושחת מהסרט "החשוד המיידי" (בגילומו המבריק של גייבריאל ברן), ו"נחשוב לאחור".

"אם אתה כבר הופך מכונית למכונת זמן, תעשה את זה בסטייל"

(ד"ר אמט בראון (כריסטופר לויד) מסביר למרטי מקפליי (מייקל ג'יי פוקס) מדוע בחר במכונית הדלוריאן, "בחזרה לעתיד", 1985, תסריט: רוברט זמקיס)

באביב 85' היה ביל וולש הגאון התורן של עולם הפוטבול – כמאמן. לאחר שהקים מאשפתות את הפורטי ניינרס והוביל אותם לשתי אליפויות בארבע עונות עם ק"ב שאיש לא רצה, ולאחר שהמציא שיטת התקפה חדשה שחוללה מהפיכה בכל רחבי הליגה, נראה היה שהאיש אינו מסוגל לטעות. עם הסופרסטאר החדש ג'ו מונטנה ב"כיס", הרץ הצעיר והמגוון רוג'ר קרייג בבקפילד, ומנהיג הסקנדרי האימתני רוני לוט, ציפו לניינרס עוד שנים רבות של דומיננטיות בבית המערב. כך חשבו כולם, מלבד... וולש עצמו.

האלוף הטרי, שזה עתה נטרל בסופרבול את התקפת מיאמי בהנהגת הק"ב הסנסציוני דן מרינו, הביט מעט קדימה ומה שראה לא מצא חן בעיניו. פרד דין, צייד הק"ב הקטלני שלו, היה בסוף הקריירה, וכמוהו שני התופסים הבכירים של מונטנה, פרדי סולומון ודווייט קלארק (האחראי על "התפיסה" המיתולוגית). מספר ואיכות המטרות שעמדו לרשותו של הק"ב המחונן הצטמצמו. לראשונה מאז הגעתו, נדרש וולש לתפקד פחות כמאמן חדשני ויותר כמנכ"ל. הגיע זמנו להוכיח כי גאונותו בתחום השני משתווה לזו שבתחום הראשון.

בשנת 85' יצאה למסכים הקומדיה האהובה עליי בשנות ה-80, הלא היא הסרט "בחזרה לעתיד", שכבר נזכר בסדרה זו. בסרט גילם כריסטופר לויד את הסטריאוטיפ של "המדען המטורף", ד"ר אמט "דוק" בראון, שאחרי עשרות שנים של כישלונות הצליח סופסוף להמציא משהו שפועל... אולי טוב מדי. בראון מתנדנד לאורך הסרט כולו בין שפיות וטירוף, בין דמות הנביא לדמות השוטה, ומוכיח כי אולי אין הבדל גדול בין השניים. באפריל 85' ביצע וולש את המהלך הדרמטי הראשון שלו כמנכ"ל הניינרס, ובאותה עת סברו רוב המשקיפים האובייקטיביים כי מדובר בטירוף. כיום, כשגאונותו של אותו מהלך זועקת מכל פריים בסרטים מטושטשים משנות השמונים ועד שנות האלפיים, אנו יכולים להודות לאלוהים על ההשראה שנתן למייסד השושלת. ניתן רק לשער כיצד היו נראים חיינו כאוהדי פוטבול ללא אותו מעשה "טירוף".

כאלופה היוצאת, קיבלה סן פרנסיסקו כמובן את הבחירה האחרונה בסיבוב הראשון (מס' 28), מה שהוציא אותה מהדיון על השחקנים הבכירים בדראפט 85'. לאחר התחמקותו של קוסאר היה הדראפט עני בכישרונות בעמדות המוסר והרץ, אך עשיר בעמדות התופס וצייד הק"ב. וולש התמקד בשחקן אחד בלבד: ג'רי רייס, התופס האלמוני למחצה של מיסיסיפי ואלי סטייט, מכללה קטנה ושחורה שמעולם לא הוציאה משורותיה כוכב גדול למקצוענים. המאמן החליט כי רייס הוא השחקן המתאים להיכנס לנעליהם של קלארק וסולומון ולשדרג את התקפת המסירה הייחודית של סן פרנסיסקו. רייס היה בעל גובה ממוצע, כוח מתחת לממוצע, מהירות הרבה מתחת לממוצע – ונראה נטול כריזמה ונוכחות. יתרונותיו היו מגוון תנועות רחב, זריזות על שטח קטן, הבנת משחק נדירה ומוסר עבודה גבוה. וולש העריך, לפיכך, כי אין סיכוי שייבחר במקום גבוה בסיבוב הראשון – אך האם ישרוד עד מס' 28?

כאן החליט וולש להמר ולא להמר: להמר כי רייס הוא האיש הנכון, ולא להמר שייפול בחלקו בסוף הסיבוב הראשון. לאחר ששני תופסים כבר נבחרו בתחילת הסיבוב, הוא פנה לניו אינגלנד פטריוטס והציע להם הצעה שאי אפשר לסרב לה: שלוש בחירות תמורת אחת, ולא סתם בחירות – הבחירות של הניינרס בשלושת הסיבובים הראשונים. הפטריוטס, שהחזיקו בבחירה מס' 16, חשבו ודאי שדעתו של המאמן המצליח השתבשה עליו, ואולי שלקה בחטא היוהרה בעקבות זכיותיו בסופרבול. הם לא חשבו פעמיים וזינקו על המציאה: הבחירות מס' 28, 56 ו-84 תמורת הבחירה מס' 16. במס' 16 בחרו הניינרס את רייס, ואילו הפטריוטס בחרו שלושה שחקנים במקומות שקיבלו מוולש: הסנטר מטיץ', שלא השלים שום עונה בהרכב הראשון במקצוענים, שיחק בפוקסבורו רק ארבע עונות ולמעשה הפך לשחקן קבוצות מיוחדות; הקיצוני ההגנתי תומאס, שפתח בהרכב עונה אחת בלבד וצבר בכל הקריירה שלו 3.5 סאקס; וקורנרבק בינוני, אודריי מקמילן, שלא שיחק ולו משחק אחד במדי הפטריוטס, לא תרם דבר ביוסטון, ולבסוף הפגין יכולת לא רעה במינסוטה לפני שפרש לאחר 8 עונות בלבד עם 19 חטיפות.

כנגד שלושת האלמונים האלה קיבלו הניינרס "רק" את שחקן ההתקפה הגדול בכל הזמנים, שקבע עשרות שיאים (רובם בלתי ניתנים לשבירה) והוביל את ההתקפה מהמפרץ לשלוש אליפויות תוך שבע עונות. "טירופו" של וולש הוכח כרגע מכריע בתולדות הקבוצה והליגה בכלל: האם ניתן לדמיין את הפוטבול המקצועני בתודעתנו ללא הצמד מונטנה-רייס? והאם הייתה "התקפת החוף המערבי" זוכה לפופולאריות כה רבה, עד כדי שינוי בסיסי בגישה ההתקפית של הליגה כולה, אילו זכתה רק בשתי אליפויות, במקום בחמש?

"דוק, קח קצת רוורס, אין לך מספיק דרך להאיץ"

"דרך? במקום אליו אנו הולכים אין צורך בדרכים"

(ד"ר אמט בראון)

התופס הצעיר שיחק היטב בעונתו הראשונה, בה תופקד כאיום העמוק של הניינרס. הוא רשם ממוצע של 19 יארד לתפיסה, והתקרב לאלף יארד. הצלחתו אפשרה לניינרס לוותר על סולומון, ובמקביל התפנה מקום בטווחים הקצרים לרץ קרייג, שהשיג באותה עונה אלף יארד הן באוויר והן על הקרקע – הישג שהיה אז חסר תקדים, ולא הושווה במשך 14 עונות נוספות (על השחקן שהשתווה אל קרייג כתבתי בהרחבה בסדרה "רגל אחת בחוץ").

הניינרס סיימו את עונת המעבר הזו במאזן 6:10, שדירג אותם במקום השני בבית המערב אחרי הראמס. הם נסעו לניו ג'רזי לסיבוב הראשון של הפלייאוף, שם הובסו בידי הג'איינטס 17:3 ונכשלו בהגנה על תוארם. במשחק זה הצליחה הגנת ה-4-3 של הג'איינטס, שפיתח מתאם ההגנה בליצ'יק, לשתק לחלוטין את מונטנה ברד-זון, וגם הפילה אותו ארבע פעמים. אחרי הניצחון אמר המאמן הראשי פארסלס את המשפט המפורסם שצוטט בפתיחת הפרק: הייתה זו הפעם הראשונה שהמונח "התקפת החוף המערבי" הודבק להתקפה שפיתח וולש בסן פרנסיסקו (עד אותו זמן יוחס המונח ל"אייר קורייל" ולהתקפת הריידרס בשנות השבעים).

וולש לא נבהל מההפסד או מלעגו של פארסלס. הוא המשיך בתכניתו לבנות מחדש את הקבוצה סביב שני עוגנים מהדור הראשון של האליפויות, מונטנה ורוני לוט. פרד דין פרש יחד עם סולומון, ובפתח דראפט 86' היו לניינרס עמדות רבות שדרשו חיזוק: בקו ההגנה, קו ההתקפה, הסקנדרי מסביב ללוט, ובסגל התופסים.

לקראת הדראפט פיתח וולש שיטה שונה מזו שנקטו מנכ"לים ומאמנים אחרים בליגה באותה תקופה. הוא החליט לשים את הדגש על כמות שחקנים ולא על מקומות גבוהים בדראפט. על מנת לאתר בכל עמדה את השחקנים המתאימים לקבוצה ולאו דווקא את "השחקן הטוב ביותר שנשאר", מינה את עוזריו לערוך מחקר מקיף ומעמיק - כל אחד בעמדה הרלוונטית לתפקידו – ולהתמקד בכמה שחקנים שעשויים לתרום לניינרס, לאו דווקא כאלה שמתאימים לבחירה בסיבוב הראשון או השני. העוזרים – ביניהם מאמנים ראשיים לעתיד כמו הולמגרן וריי רודס – חזרו עם רשימות מפורטות והשערות לגבי הסיבוב המתאים לכל שחקן. רק שחקן אחד סומן על ידי וולש באופן אישי, כפי שנספר בהמשך.

עם פתיחת הדראפט, אם כן, היו ברשימותיו של וולש רק שני שחקנים מבוקשים שנראו מתאימים לסיבוב הראשון: הקיצוני ההגנתי ג'רלד רובינסון מאובורן, והרץ/תופס רוני הרמון מאייווה. האם ישרוד אחד מהם עד לבחירה מס' 18, אותה החזיקו הניינרס?

וולש ושאר נציגי סן פרנסיסקו ישבו במתח ועקבו אחרי הבחירות. רובינסון הלך למינסוטה במס' 14; הרמון נפל בידי בפאלו במס' 16. הטלפונים במשרדי קבוצות הליגה החלו לטרטר ללא הרף: הניינרס יצאו למכירה פומבית של הבחירה מס' 1, וכל הקודם – זוכה.

"הנה התכנית שלי להחזיר אותך הביתה. סלח לי על גסות הדגם, לא היה לי זמן לבנות אותו לפי קנה מידה או לצבוע אותו..."

(ד"ר אמט בראון)

כעת, תלמידים, הוציאו את המחברות והעטים, אל תשכחו את המחשבים (מאחר שאנו בשנת 86', אני ממליץ על "קומודור 64"), ויחד ננסה לעקוב אחר רצף העסקאות חסר התקדים שביצעו הניינרס בהנהגת ביל וולש ב-29 באפריל 1986.

העסקה הראשונה היתה עם היריבה מדאלאס. הניינרס והקאובויס החליפו ביניהם את בחירות הסיבוב הראשון, מה שהביא לסן פרנסיסקו את הבחירה מס' 20, ובתמורה – בחירת סיבוב חמישי. אך בטרם הגיעה השעה לבחור במס' 20 – ביצע וולש את העסקה השנייה, והעביר את הבחירה הזו לבפאלו, יחד עם בחירת הסיבוב העשירי (!) ב-87', תמורת בחירות הסיבוב השני והשלישי של הבילס (ולא לשכוח – הבחירות של הבילס היו גבוהות בכל סיבוב).

דאלאס בחרה את התופס מייק שררד, ששיחק בשורותיה עונה אחת בלבד ובסופו של דבר הגיע ל...סן פרנסיסקו. בפאלו בחרה את התאקל השמאלי המעולה וויל וולפורד, שהפך לשומר ראשו של הק"ב ג'ים קלי למשך כל הקריירה של האחרון.

העסקה השלישית הייתה עם דטרויט. הליונס החליפו את בחירת הסיבוב השני שלהם עם זו שהתקבלה מבפאלו – ובתמורה נתנו בחירת סיבוב שלישי. דטרויט בחרה בסיבוב השני את הרץ גרי ג'יימס, ששיחק רק שלוש עונות ורץ בסך הכל ל-1,500 יארד...

העסקה הרביעית הייתה עם וושינגטון. הניינרס, שכבר קיבלו בחירת סיבוב שני נוספת, העבירו לרדסקינס את הבחירה המקורית שלהם בסיבוב זה תמורת בחירת סיבוב ראשון ב-87' וכן בחירה בסיבוב העשירי. וושינגטון בחרה את התופס וולטר מאריי, ששיחק שתי עונות בלבד ופרש עם... 22 תפיסות.

בשלב זה ביצע וולש עסקה מסובכת עם יריבתו לבית המערב, לוס אנג'לס ראמס. הראמס קיבלו את בחירת הסיבוב השלישי שנתקבלה מדטרויט ובתמורה נתנו שתי בחירות בסיבוב הרביעי ואת הק"ב המחליף שלהם, ג'ף קמפ. בסיבוב השלישי בחרו הראמס את הק"ב יו מילן, שסיים את הקריירה שלו עם 6,400 יארד במסירה...

הבאתו של קמפ אפשרה לוולש לוותר על הק"ב המחליף הקודם שלו, מט קאבנו. זו הייתה העסקה השישית והאחרונה. הוא שלח את קאבנו לפילדלפיה, וקיבל בתמורה את בחירות הסיבוב השני והשלישי של האיגלס. קאבנו לא עשה בפילדלפיה דבר.

כשהעשן התפזר וקווי הטלפון קרסו, התברר כי שש עסקאות עם שש קבוצות שונות הניבו לניינרס את היבול הבא: בחירה אחת בסיבוב השני, שלוש בסיבוב השלישי, ושלוש בסיבוב הרביעי. את הבחירה של פילדלפיה בסיבוב השלישי החליף וולש מאוחר יותר ולא השתמש בה (סבלנות, נגיע גם לזה...)

ראינו, אם כן, כי שש הקבוצות שנשאבו למערבולת העסקאות של וולש קיבלו בתמורה שחקנים שלא ממש הצדיקו את ההשקעה, מלבד אחד (וולפורד) – שנבחר, שלא במפתיע, על ידי אמן הדראפט ביל פוליאן, אז בראשית דרכו. כעת הגיעה שעתם של הניינרס לנצל את שבע הבחירות, לפי הרשימות שהכינו עוזריו של וולש. בסיבוב השני בחרו את הקיצוני ההגנתי לארי רוברטס. בסיבוב השלישי בחרו את הפולבק טום ראת'מן, הקורנרבק טים מקאייר והתופס ג'ון טיילור. ובסיבוב הרביעי בחרו עוד שני קיצונים – צ'רלס היילי וקווין פייגן – ואת התאקל ההתקפי סטיב וואלאס. כדי לא לשעמם, הוסיפו הניינרס חטא על פשע ובסיבוב השישי, בבחירה שלמרבה הפלא לא קיבלו בעסקה, בחרו את הקורנרבק דון גריפין.

כאמור, שחקן אחד מהשמונה נבחר לפי התרשמות של וולש עצמו. היה זה התופס טיילור, שוולש ראה אותו קופץ לגובה עצום כדי לתפוס מסירה שעברה מעל לקורת השער.

לאורך השנים היו מחזורי דראפט גדולים של קבוצות מסוימות, כשהמפורסם שבהם הוא דראפט 74' של פיטסבורג (ארבעה שחקני היכל התהילה). אך מעולם, לא לפני ולא אחרי, לא ארע שקבוצה אחת תיקח שמונה שחקני הרכב ראשון בדראפט אחד. הישג בלתי נתפס זה שייך לקבוצה אחת ולאיש אחד, ביל וולש.

כאשר אתם קוראים או שומעים שוב את אוהדי הפטריוטס מביעים את כעסם על חיבתו היתרה של בליצ'יק לעסקאות דראפט ולוויתור על מיקום תמורת כמות, דעו כי מקור חיבה זו הינו בצפייה בביל וולש בפעולה באפריל 86'.

"מה אני שומע? אלה השעונים שלי?"

"כן, השעה שמונה"

"מושלם! הניסוי הצליח! כולם מפגרים ב-25 דקות!"

(ד"ר אמט בראון)

מי שגדל בשנות ה-80, כמו כותב שורות אלה, זוכר בוודאי את יאצק המשופם (שלמה בראבא) מחולל מהומות בתכנית "זהו זה!" בטלוויזיה החינוכית. יאצק הרבה לספר בדיחות בלתי נגמרות, שהורכבו מאינספור בדיחות קרש מעורבבות זו בזו, בעיקר עדתיות. אחד הטריקים האהובים עליו היה להתחיל את הבדיחה עם שלושה אנשים (למשל כורדי, גרוזיני ופרסי), "לאבד" אחד מהם לאורך הדרך ("שואל הגרוזיני – לאן נעלם הכורדי?!") ואז "למצוא" אותו בהמשך ("אומר הכורדי... היי, הנה הוא!").

כאילו לא די היה לו בשמונת שחקני ההרכב שנפלו ברשתו במהלך דראפט 86', המשיך וולש "לחלוב" את הדראפט גם לאחר סיומו. תחילה שלף מכיסו, ממש כמו יאצק, את בחירת הסיבוב השלישי של פילדלפיה, שאותה לא ניצל, וביצע עסקת המשך מורכבת שבסיומה נפלה בחיקו עוד בחירת סיבוב שני בדראפט 87'. בתמורה לבחירה זו ולבחירת הסיבוב הרביעי קיבל מטמפה ביי, כעבור שנה, ק"ב בינוני בשם סטיב יאנג ("אומר המורמוני... היי, הנה הוא!").

והמחלבה המשיכה לפעול. במקביל להבאתו של יאנג החתים וולש בקבוצה שחקן שנבחר בסיבוב החמישי של דראפט 86' על ידי פיטסבורג, אך לא שיחק בקבוצה ולו דאון אחד. הוא הגיע לניינרס כשחקן חופשי, ללא תמורה לסטילרס. שמו היה ברנט ג'ונס, והוא שיחק בעמדת הטייט אנד.

אם נסכם (אחרי שלקחתם כמה כדורים נגד כאב ראש), סן פרנסיסקו השיגה בדראפט 86' שמונה שחקני הרכב, וקיבלה עוד שניים שנבחרו על ידי קבוצות אחרות - אם באותו הדראפט, ואם תמורת בחירה באותו הדראפט.

"זה היה היום הגדול ביותר של הפורטי ניינרס כארגון", יאמר וולש לימים, לאחר שעשרת המופלאים הוכיחו על המגרש את נכונות התנהלותו ה"מוזרה" באפריל 86'.

כיום אנו מביטים לאחור בגעגועים לאותה קבוצה מדהימה שנבנתה בדראפט 86', זכתה בשלוש אליפויות והאריכה את שושלת הניינרס ב-13 עונות נוספות. הגולשים הוותיקים זוכרים אותה בנוסטלגיה מתוקה, והצעירים רק שמעו עליה מכלי שני. לטובת אלה ואלה כאחד נסקור בקצרה מה עשו העשרה על מנת להצדיק את הבאתם לסן פרנסיסקו.

בעונתם הראשונה בקבוצה השתלבו שמונת נבחרי דראפט 86' בסגל, אך רק שניים מהם – טים מקאייר ודון גריפין – הפכו מייד לשחקני הרכב. השניים השתלטו על עמדות הקורנבק משני עבריו של המנהיג לוט, והשיגו יחד 9 חטיפות (מקאייר 6). ששת האחרים תרמו מהספסל, בעונה בה החזירה סן פרנסיסקו לעצמה את אליפות הבית וסיימה במאזן 1-5-10. מי שהצטיין במיוחד היה היילי, שכשחקן מחליף השיג 12 סאקס! בעונה זו פרח לראשונה שיתוף הפעולה בין מונטנה לרייס, כשהאחרון משיג יותר מ-1,500 יארד באוויר, מתגלה גם כמכונת ט"ד (15), ומדיח את קלארק הוותיק ממעמד התופס המוביל. שילוב זה לא הספיק כדי להתקדם בפלייאוף: הניינרס הפסידו שוב לג'איינטס של פארסלס ובליצ'יק, הפעם באופן משפיל בהרבה – 49:3.

בעונה השניה הצטרפו כאמור ברנט ג'ונס וסטיב יאנג. יאנג הלך לספסל, שם הפך לשחקן המחליף היקר בהיסטוריה (מיליון דולר לעונה), וג'ונס תרם פה ושם להתקפה. נבחרי 86' נותרו ברובם על הספסל, כשמקאייר וגריפין שומרים על מקומם בהרכב. הקבוצה התגברה (כפי שסיפרנו בפרק הקודם) על משבר השביתה והשימוש בשחקנים מחליפים, וסיימה במאזן 2:13, כשרייס קובע שיא ליגה לט"ד בעונה עם 22 למרות ששיחק 12 משחקים בלבד (השיא נשבר כמובן כעבור 20 שנה על ידי רנדי מוס מהפטריוטס). אך גם הפעם נכשלה הקבוצה בפלייאוף, כשאירחה את מינסוטה והפסידה 36:24 בקנדלסטיק. עם זאת, היה במשחק זה איתות חיובי לעתיד, כאשר ברנט ג'ונס פתח בהרכב וסטיב יאנג החליף את מונטנה במהלך המשחק.

שלושת הכישלונות הרצופים של הקבוצה בפלייאוף הבהירו לוולש שהגיע הזמן לשינוי מהותי – והוא שחרר לחופשי את הסוסים הצעירים שנבחרו בדראפט 86'. תהליך הבניה מחדש הסתיים, והגיע הזמן לקצור את הפירות.

"לפי החישובים שלי, כשהבובה הזו תגיע למהירות 88 מייל לשעה, אתה הולך לראות משהו פיצוצי"

(ד"ר אמט בראון)

עונת 88', השלישית של מחזור 86', היתה עונה מכרעת. עונה זו העניקה לנו את הסופרבול הטוב ביותר (עד עונת 99'), ושמה חותמת סופית על עידן ביל וולש בשער הזהב. המאמן המבריק סיים את עשר עונותיו בקבוצה עם גביע לומבארדי שלישי. ואם תשאלו מה היה ההבדל בין עונה זו לבין שלוש העונות שקדמו לה, תהא התשובה – שבעה שחקנים מדראפט 86' בהרכב הפותח.

ראת'מן השתלט על עמדת הפולבק והיה למעשה השחקן הראשון בעמדה זו שהצטיין בהתקפת הניינרס (וגם האחרון). השילוב בינו לבין קרייג היה בלתי ניתן לעצירה. וואלאס התבסס בעמדת התאקל השמאלי והפך לשומר ראשו של מונטנה המועד לפציעות. עד מהרה הפך לשחקן הקו המזוהה ביותר של הניינרס – לא רק בגלל יכולתו, אלא גם עקב מנהגו לחבוש קסדה כפולה, להגנה על ראשו (מכיוון שסבל מספר פעמים מזעזוע מוח). הקסדה הכפולה "הגביהה" אותו ויצרה לו נוכחות בולטת יותר בשידורי המשחקים.

השינוי המשמעותי יותר היה בהגנה. שלושת שחקני הקו שנבחרו ב-86' – היילי, רוברטס ופייגן – תפסו מקומם בהרכב לצד מקאייר וגריפין. רוברטס ופייגן השתלבו בעמדות הקיצונים, ואילו היילי הוסט על ידי וולש ומתאם ההגנה, ג'ורג' סיפרט, לעמדת הליינבקר החיצוני, שם נהנה מחופש גדול יותר וממרווח פעולה שאפשר לו להסתער על הק"ב היריב.

סטיב יאנג נותר מחליפו של מונטנה, ברנט ג'ונס נותר על הספסל, ולמרות פרישתו של דווייט קלרק – נאלץ טיילור עדיין להמתין לתורו, ופתח בארבעה משחקים בלבד.

הצלחת שילובה של השביעייה בהרכב עלתה על כל הציפיות. שלושת ציידי הק"ב השיגו יחד 20 סאקס, 11.5 מהן של היילי, שנבחר לפרובול. ראת'מן השיג 800 יארד בהתקפה. מקאייר חטף שבעה כדורים. טיילור, בתפקידו המצומצם, הצטיין דווקא כמחזיר פאנט, שם ניצל את מהירותו יוצאת הדופן כדי להשיג 560 יארד ו-2 ט"ד, ונבחר לפרובול בתפקיד זה.

הניינרס סיימו את העונה במאזן 6:10, שהספיק לאליפות בית נוספת, ולאחר שבוע מנוחה נקמו במינסוטה עם ניצחון ביתי 9:34. למרות שהשלישייה הוותיקה מונטנה-רייס-קרייג כיכבה במשחק זה, תרמו גם בוגרי מחזור 86' את חלקם. טיילור, ראת'מן וג'ונס חברו יחד ל-7 תפיסות, ואילו היילי ורוברטס השיגו יחדיו 4 סאקס.

גמר החטיבה שלח את סן פרנסיסקו לסולג'ר פילד, לעימות מול הגנת ה-46 המפחידה של שיקגו ברס. היה זה אחד מימיו הגדולים של מונטנה. "קול הנד ג'ו" שחט את ה-46 ללא רחם. הניינרס ניצחו 3:28, וראת'מן וטיילור חברו ל-8 תפיסות ו-100 יארד, כשראת'מן מוסיף ט"ד על הקרקע ברבע האחרון.

הניצחון העניק לניינרס כרטיס לסופרבול XXIII, נגד סינסינטי. משחק מרתק זה מוכר ודאי לכל חובבי הפוטבול, ולא אאריך בתיאורו. המשחק הפך את ג'רי רייס לשחקן ההתקפה הגדול בהיסטוריה, ואת מונטנה – לדמות מיתולוגית החורגת מתחומי המשחק. מסירתו של מונטנה לרייס בדאון שני ל-20 יארד, בדרייב האחרון של המשחק, היא לדעתי מהלך ההתקפה הגדול בכל הזמנים. התופס ה"איטי" חיסל חצי מהגנת הבנגאלס בהטעיה אחת – והעניק למונטנה דאון ראשון על קו 18 היארד של סינסינטי.

חמישה שינויי יתרון היו במהלך הסופרבול, והאחרון שבהם – 39 שניות לסיום – הגיע מט"ד במסירה של מונטנה ל... ג'ון טיילור, שני מהלכים בלבד לאחר התפיסה הגדולה של רייס. התופס הצעיר רץ מסלול פוסט שגרתי, חמק מהסקנדרי של הבנגלס, ומונטנה מצא אותו בקלות כמו שרק מונטנה יודע. הניינרס ניצחו 16:20, טיילור נכנס לספר הזהב של מחפשי הזהב, רייס "התנחם" בתואר השחקן המצטיין עם 215 יארד באוויר (שיא סופרבול), וביל וולש רכב אל השקיעה עם שלוש טבעות ותהילת נצח.

מחזור 86' תרם למשחק גם מעבר לתפיסה המנצחת של טיילור: ראת'מן תפס, רץ וחסם לקרייג, ואילו היילי ופייגן השיגו יחד 3 סאקס. אך אותה תפיסה היסטורית היא שסימלה את חילופי המשמרות בקבוצה, והיא שסימנה את הדרך להמשך השושלת.

"זה עובד! זה עובד! סוף סוף המצאתי משהו שעובד!"

(ד"ר אמט בראון)

עם פרישתו של וולש הועבר השרביט לג'ורג' סיפרט, שהשלים את תהליך שילובו של מחזור 86' בקבוצה. בעונת הרוקי שלו העניק המאמן אשראי מלא לבוגרי המחזור, וכל התשעה (שמונת נבחרי הניינרס בתוספת ג'ונס) הפכו לשחקני הרכב. טיילור נענה לאתגר עם עונת 1,000 יארד מיידית ו-10 ט"ד, ונבחר שוב לפרובול - הפעם כתופס. ג'ונס החזיר לסיפרט עם 500 יארד ו-4 ט"ד.

הוותיקים בהרכב המשיכו ברובם להתקדם. ראת'מן השיג יותר מ-900 יארד בהתקפה. היילי, רוברטס ופייגן השיגו יחד 21 סאקס. רק הקורנרים גריפין ומקאייר נסוגו מעט ומקאייר אף נפצע ואיבד מקומו בהרכב. המחליף סטיב יאנג ניצח את כל שלושת משחקיו בהרכב וסיים עם 1000 יארד ו-8 ט"ד באוויר.

השיפור במעמדו של מחזור 86' עשה רק טוב לניינרס, שסיימו את העונה במאזן 2:14. מדובר אולי בעונה הגדולה ביותר של סן פרנסיסקו, עונה בה הגיעה ההתקפה שפיתח וולש לשיא בשלותה, ואוזנה בהגנה מעולה. כפי שסיפרתי בפרק "לא בבית ספרנו", היו לניינרס באותה עונה ההתקפה מס' 1 וההגנה מס' 3. שני ההפסדים הבודדים היו בהפרש כולל של 5 נקודות. מונטנה נתן עונת שיא, וסיים עם 70.2% דיוק ורייטינג מטורף של 112 – המוסר הראשון בהסטוריה שעבר רייטינג 110. סטיב יאנג, במשרה חלקית, מסר ברייטינג 121 (לא רשמי כמובן, עקב מיעוט מסירות).

הניינרס דרסו בברוטאליות את יריבותיהן בפלייאוף. תחילה המשיכו את נקמתם בווייקינגס עם ניצחון ביתי 13:41. במשחק זה תפסו טיילור, ג'ונס וראת'מן תשעה כדורים, כשטיילור וג'ונס תופסים כל אחד ט"ד ממונטנה. וואלאס שמר את מונטנה במצב זקוף לאורך כל המשחק, ואילו מנגד השיגו היילי ופייגן 3 סאקס. גריפין ומקאייר חטפו כל אחד מסירה אחת. מחזור 86' זהר באותו יום באור יקרות, והירושה של ביל וולש העלתה את ערכה בכמה דרגות.

כעבור שבוע נערך המשחק המפורסם נגד הראמס, עליו סיפרנו בהרחבה בפרק "לא בבית ספרנו". היילי, פייגן ורוברטס חבטו בג'ים אוורט במשך כל המשחק, ורוברטס השיג את "הסאק הדמיוני" הידוע לשמצה. מקאייר הוסיף עוד חטיפה; ראת'מן סיים עם 110 יארד בהתקפה; ג'ונס, טיילור וראת'מן תפסו יחד 14 כדורים (!), ושוב רשמו ג'ונס וטיילור ט"ד כל אחד.

למען אוהדי דנבר מבין הגולשים אקצר בתיאור הטבח האיום שהתרחש בסופרדום ונודע בשם "סופרבול XXIV". כמו הלייקרס בשנה הקודמת, השיגו הניינרס "ריפיט" והעניקו לסיפרט תואר בעונתו הראשונה כמאמן ראשי. כל זאת, כמובן, על חשבונם של הברונקוס האומללים ובעיקר מנהיגם הנערץ ג'ון אלוויי, ששיחק אולי את משחקו הגרוע ביותר.

בסופרבול החד צדדי ביותר (45 נקודות הפרש!) זכו עשרות מיליוני צופים לחזות במכונת פוטבול מושלמת כשהיא בשיאה. מונטנה זכה בפעם השלישית בתואר השחקן המצטיין (5 ט"ד), ורייס כרגיל ריסק את הגנת היריב (150 יארד, 3 ט"ד). אך גם בוגרי מחזור 86' לא נחבאו אל הכלים: ראת'מן השיג 80 יארד בהתקפה ו-2 ט"ד על הקרקע; טיילור תפס ט"ד אחד; ראת'מן, טיילור וג'ונס תפסו יחד 9 כדורים; פייגן ורוברטס השיגו כל אחד סאק על אלוויי; ואפילו גריפין הפיל את הק"ב האתלטי בקורנר-בליץ.

"במוצ"ש הבא, נשלח אותך בחזרה לעתיד!"

(ד"ר אמט בראון)

בעשור החדש החלו נציגי דראפט 86' בסן פרנסיסקו להתפזר. בעונת 90', שהסתיימה כידוע בגמר החטיבה הדרמטי נגד הג'איינטס (על משחק זה כתבתי בהרחבה בסדרה "מלחמת אחים"), עבר טים מקאייר למיאמי, שם המשיך להצטיין. שמונת האחרים נותרו בקבוצה, ורק רוברטס איבד מקומו בהרכב.

היילי עבר לדאלאס לאחר עונת 91' והפך שם למנהיג ההגנה, תוך שהוא מוסיף 3 אליפויות למאזנו – השחקן היחיד בהיסטוריה שזכה 5 פעמים בסופרבול. ראת'מן, גריפין, רוברטס ופייגן עזבו לאחר עונת 93' (רוברטס ופייגן פרשו). בינתיים תפס סטיב יאנג את מקומו של מונטנה והתגלה כק"ב ברמה הגבוהה ביותר. הוא זכה פעמיים בתואר השחקן המצטיין תוך שלוש עונות, והוביל את הניינרס לשלוש הופעות רצופות בגמר החטיבה החל מעונת 92'.

לאחר שני הפסדים בגמר לקאובויס (עם היילי), הסיק סיפרט מסקנות וחיזק את הגנת הקבוצה (בה לא נותר כבר אף שחקן ממחזור 86') בשורה של שחקנים חופשיים ותיקים ובעלי שם:ריצ'רד דנט, גארי פלאמר, ריקי ג'קסון, צ'רלס מאן, קן נורטון, טים מקדונלד, וכמובן דיאון "פריים טיים" סנדרס. ההגנה המשודרגת אפשרה לניינרס לדלג סוף סוף מעל משוכת גמר החטיבה, ולנצח את דאלאס 28:38. במשחק הגמר תרמו טיילור וג'ונס את חלקם עם חמש תפיסות, וסטיב וואלאס שמר את יאנג נקי מכתמי דשא. הניינרס הצליחו לחזור לסופרבול לאחר חמש שנים.

על סופרבול XXIX כתבתי בפרק "הצייד נשאר רעב", והייתה זו ההצגה של סטיב יאנג. שלושת בוגרי מחזור 86' ששרדו בהרכב הניינרס עברו משחק טוב נוסף, כשטיילור וג'ונס תופסים יחד 6 כדורים. הם היו שותפים לשיא שקבעה סן פרנסיסקו, עם זכיה חמישית בסופרבול, ולהנצחת מעמדה של השושלת ארוכת הטווח.

לאחר עונת 95' פרש טיילור, וסטיב וואלאס עזב את הקבוצה כעבור שנה. הם לא היו הנציגים האחרונים של מחזור 86' שנשארו בשורות הניינרס: ברנט ג'ונס, אותה "בחירת בונוס" עליה ויתרו הסטילרס, נותר בהרכב לעוד עונה אחת, ופרש לאחר עונת 97'. היילי חזר בסוף הקריירה שלו לעונת פרישה לחוף המפרץ ב-99', והצליח להגיע במהלכה ל-100 סאקס. ארבע עשרה עונות לאחר הדראפט המבריק של וולש, ניתן לסכם את הישגי המחזור במבט לאחור.

תשעת נבחרי הדראפט בתוספת סטיב יאנג, שהגיע בעסקה תמורת אחת הבחירות, שיחקו לא פחות מ-1,138 משחקים בשורות הקבוצה – ממוצע של יותר מ-110 משחקים. כולם הפכו לשחקני הרכב, כשג'ונס מוביל עם 9 עונות בהרכב הניינרס. הם נבחרו יחד חמש פעמים לאול פרו, פעמיים לשחקן העונה, ו-19 פעמים לפרובול. ב-14 העונות בהן כיכבו בקבוצה השיגו הניינרס 12 הופעות בפלייאוף, 12 אליפויות בית, 7 הופעות בגמר החטיבה ו-3 זכיות בסופרבול.

ובכל זאת, לאחר שסיימנו להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לעלה ולקלס את ביל וולש על הצלחתו להשתמש בדראפט אחד להבאת 10 שחקנים כה מצליחים, לאן כל זה מוביל אותנו? במילים אחרות, ווטסון היקר, האם הצלחנו למצוא מועמדים מבטיחים לשבור את הבצורת ולהכניס נציג מדראפט 86' להיכל התהילה?

התשובה, כמובן, אינה חד משמעית. טיילור וג'ונס כמעט חסרי סיכוי: הודות לפריחתו של עידן המסירה (ובעיקר הודות להצלחת "החוף המערבי") טובעים הישגיהם של השניים בים של סטטיסטיקות מרשימות בהרבה בעמדות התופס והטייט אנד. מקאייר וגריפין אובדים בצילו של רוני לוט, רוברטס ופייגן שחקנים מינוריים יחסית, וסטיב וואלאס יכול היה להיות מועמד ראוי – אך נגדו עומדת סטטיסטיקה אכזרית – בחירה אחת בלבד לפרובול (הבחירות לפרובול הן הסטטיסטיקה העיקרית עבור שחקן קו). ראת'מן תקוע לנצח מאחורי רוג'ר קרייג, שגם הוא עדיין מחכה לתורו, ובכל מקרה פולבק בעידן הסופרבול נחשב לשחקן שולי. כמובן שגם בחירתם של רייס ויאנג להיכל מצמצמת סיכוייהם של חבריהם לקבוצה להיבחר.

נשארנו עם היילי. למרות אישיותו הבעייתית (את רוב הסיפורים עליו לא ניתן להדפיס כאן מחשש לפגיעה בנפשות הגולשים הצעירים), עומדים לזכותו שני נתונים: חמש טבעות ומאה הפלות. נראה כי ככל שבוחרי ההיכל מתחילים להכיר בחשיבותם של הציידים, גוברים סיכוייו של היילי להיכנס למועדון המצומצם. ייתכן שאילו נדרש הנביא וולש להמר על התשובה הנכונה, היה בוחר בהיילי – שיקדים גם את שלושת חבריו למחזור עליהם סיפרנו בפרק הקודם.

נסיים את החקירה שלנו באיש שב"אשמתו" פתחנו אותה. בעונת 93' נשלח כתב של אחת מסוכנויות הידיעות לראיין את קוסאר ("אומר ההונגרי... היי, הנה הוא!") בטקסס סטדיום. הק"ב הגולה, שנזרק מקליבלנד על ידי המאמן... בליצ'יק, מצא מקלט בשורות הקאובויס, כמחליפו של אייקמן הצעיר ממנו. החיתוך הכואב מהקבוצה האהודה עליו, שמונה שנים לאחר שחולל עבורה מהומה בדראפט 85', התברר כרווח והצלה עבור קוסאר: כעבור זמן קצר זכה בטבעת האליפות היחידה שלו עם הקאובויס – בעוד בקליבלנד ממשיכים לחכות...

"איך אתה מסתגל לשיטה ההתקפית של ג'ימי ג'ונסון", נשאל הק"ב הוותיק, שגדל בשיטה השונה תכלית שינוי של המאמן מרטי שוטנהיימר.

"למדתי אותה די מהר", השיב קוסאר, קר רוח כתמיד.

"איך היית מגדיר את השיטה" שאל הכתב החרוץ.

"מזכירה לי את התקפת החוף המערבי" השיב קוסאר.

כאן אירע קצר במוחו של הכתב. קוסאר הסביר לו כי הוא מתייחס להתקפות של הצ'ארג'רס והריידרס בשנות השבעים, התקפות אותן הכיר כתלמיד תיכון מצפיה בטלוויזיה. אך החיבור בין המושג "החוף המערבי" לציטטה המפורסמת של ביל פארסלס משנת 85' גרם לכתב לנסח ידיעה מבולבלת ומעורפלת, שבסופו של דבר (לאחר עריכה בסוכנות הידיעות) ציטטה את קוסאר כמדביק את הכינוי דווקא להתקפת הניינרס בעידן וולש.

לטעות זו לא הייתה אמורה להיות השפעה רבה, אילולא קרא את הידיעה הכתב המפורסם של "ספורטס אילוסטרייטד", פול "ד"ר זי" זימרמן. הוא לקח את הציטוט ורץ איתו עד האנד זון העיתונאי. למרות מחאותיו הנמרצות של וולש, שציין בצדק כי אין שום דמיון בין "אייר קורייל" לבין ההתקפה שפיתח, הפך המונח "החוף המערבי" לשם נרדף להתקפת הניינרס ולכל חקייניה הרבים מאז (איך ה"פנסיה", אדון הולמגרן?) ועד היום (כן, מייק סמית', אני מסתכל עליך...).

היו אלה, אם כן, דווקא ביל פארסלס וברני קוסאר – שני אנשים הרחוקים מביל וולש כרחוק מזרח ממערב, תרתי משמע – שהצמידו בסופו של דבר להתקפה שלו את הכינוי ממנו כנראה לא תשתחרר לעולם.