תסתכלו עליו, ותראו אותם

לפני שנתיים הוא סטר לנמניה וידיץ' והורחק בגמר האלופות, אשתקד הוא התנפל על המצלמה בגסות וצרח "זה פאקינג בולשיט!" אחרי השער של אינייסטה, אבל העונה דידייה דרוגבה הפסיק עם השטויות. "מצטער, טעיתי", הודה אתמול (ראשון) במפתיע אחרי הוויכוח עם למפארד על הזכות לבעוט את הפנדל הראשון של צ'לסי מול וויגאן, וסימל את השינוי התדמיתי שהוא מנסה להשלים. לאחר שלוש שנים עקרות דרוגבה רצה לא רק לזכות באליפות, אלא גם להצדיק את טענתו שהוא החלוץ הטוב בעולם. "אכן, דרוגבה הוא הטוב בעולם", אישר אנצ'לוטי, "לא הייתי מחליף אותו באף חלוץ".

בגיל 32 הוא התבגר, התמקד ויצר את הרסיטל הגדול בקריירה שלו עם שיא של 29 שערי ליגה. ספק אם איזשהו מלך שערים יצליח לשחזר את זה בגילו. להבדיל מתיירי הנרי, ראול, שבצ'נקו ורוד ואן ניסטלרוי, החלוצים בדורו אשר עוסקים בחיפוש דרכונים לקטאר ולאמריקה, דרוגבה עדיין במלוא אונו. אנצ'לוטי העניק לו חופש מוחלט, ובשונה מבעבר, דרוגבה ברח לצדדים ובישל גולים נהדרים, ירד לקישור לבנות התקפות, ושיחק כמו אול אראונד פלייר אמיתי. במקום שהקבוצה תשחק סביבו, הפעם דרוגבה היה חלק בסיסי בבנייה שלה. בעזרתו למפארד ומאלודה הפכו לטובים ומסוכנים יותר.

"היופי בדרוגבה זה שהתכונות שלו מגוונות", פרגן למפארד, שמבין שכוכב אמיתי יודע להפוך את אלו שסביבו לטובים יותר. 13 הבישולים מוכיחים כי לראשונה בקריירה שלו, דרוגבה השכיל לעשות זאת ביעילות. יתרה מכך, אפשר לקבוע שצ'לסי זכתה באליפות מול הגדולות, וכשהכסף היה על השולחן, דרוגבה חטף אותו: שישה שערים מתוך התריסר שכבשה צ'לסי מול יונייטד, ארסנל וליברפול כתובים על שמו. בזמנים הקשים דרוגבה היה שם, בעזרת אלמנטים חדשים וישנים כמו קור רוח (שקול לשם שינוי, אגרסיבי כמו תמיד, מגוון ויצירתי באופן מפתיע), וכמובן עם קילר אינסטינקט כיאה לבוס על המגרש: בלי אוונטות ופוזות אלא בקיצור ולעניין. באופן אישי, גם אני מצדד באסכולה שטוענת ששחקן העונה מגיע למי שזכה באליפות. יגידו, ואולי בצדק, שווין רוני היה לבד ביונייטד ולכן ההישג שלו מרשים יותר, אבל כששחקן אחד אחראי במישרין ובעקיפין על יותר מ-40 שערים מתוך ה-103 שכבשה האלופה, אין ספק שעם כל הכבוד לעזרה מסביב, בלי דרוגבה צ'לסי לא הייתה זוכה באליפות.

ממועדון הפאר של אנגליה, הפכה ליברפול בשבוע שעבר לקבוצה שמוזכרת בנשימה אחת עם לאציו ומכבי ת"א, מועדונים שפעם הניצחון היה בראש מעיינם ואילו כיום חיים כדי לקלקל ליריבות. "ליברפול צריכה להתבייש במשחק שלה מול צ'לסי", טען טוני קסקרינו בטורו ב"טיימס", וייצג את התחושה כלפי האדומים בממלכה. בשנה שעברה ליברפול סיימה את עונת השיא שלה בפרמיירליג, אך במקום למנף זאת ולבצע שינויים קוסמטיים להצלחה, בניטז הוביל את ליברפול לעונה הכי גרועה שלה תחתיו.

בקיץ בניטז ביקש להיות אחראי על הרכש, מה שמסתמן כקטליזאטור לעונת השפל: השחרור של צ'אבי אלונסו, שבדיעבד התברר כמטרונום של ליברפול, פגע אנושות בג'רארד; הוויתור הקליל על ארבלואה, שמתגלה כעוגן במדריד, פגע קשות בהגנה; והסירוב לרכוש חלוץ מוכח לצד טורס (בשביל לקנות מגן ב-17 מיליון ליש"ט שלא מתפקד הגנתית ואת אקווילאני שבקושי שיחק) הותיר את ההתקפה מופקרת לרגלי נ'גוג. עכשיו מעונן, והחזאים באנגליה מסכימים שהעתיד בליברפול מתערפל. שמועות על עזיבות של ג'רארד (וגרוע יותר, טורס) מרחפות בעלטה מעל אנפילד. החובות תופחים (473 מיליון ליש"ט), הבעלים מסוכסכים עם עצמם, שום כוכב בקנה מידה עולמי אינו נראה באופק, השחקנים איבדו אמון בבניטז, והאוהדים, להבדיל מכל העונות הקודמות, איבדו את הרוח ותקווה.

קרוב ל-50 שחקנים ויותר מ-200 מיליון ליש"ט הוציא רפא בניטז על שחקנים בתקופתו במועדון. הזכיות שלו בגביעים, אפילו בגביע אירופה, הן טיפות של בושם בשלולית גדולה. אחרי שש שנים, בניטז הצעיד במו ידיו את ליברפול אל מחוץ למועדון האקסקלוסיבי בכדורגל האירופאי – מועדון הטופ 4 באנגליה. טוטנהאם וסיטי נכנסות למשחק, וילה יציבה, ואפילו אברטון מאיימת לקחת את השליטה בעיר. "אני בהחלט לא רואה איך ליברפול תסיים במקום השישי בעונה הבאה", סיכם קסקארינו את טורו, והביע את מה שרוב הפרשנים בממלכה סבורים. באנפילד רוצים שינוי ומתפללים לחסדי יובנטוס: אנא, קחו את רפא.

תואר מאמן העונה מגיע למי שגם זכה בו, הארי רדנאפ. עם כל הכבוד לצ'לסי, ההישג המשמעותי ביותר העונה בפרמיירליג זה הפריצה של טוטנהאם לכספת הטופ 4, ולא בכדי רדנאפ הוא המאמן השני בלבד (ג'ורג' ברלי באיפסוויץ' הראשון) שזוכה לכבוד מבלי לזכות בתואר. לפני 19 חודשים רדנאפ קיבל את חורבותיה של טוטנהאם אחרי 2 נקודות בשמונה משחקים תחת הפיאסקו של חואנדה ראמוס. עונה אחרי והוקוס פוקוס, טוטנהאם שוברת שיאים אישיים בפרמיירליג בקצב של מייקל פלפס – לראשונה בטופ 4, 21 ניצחונות, 70 נקודות, ו-19 שחקנים שונים שכבשו.

האברקדברה ש"הארי פוטר" ביצע בטוטנהאם נוגע בעיקר למהפך המנטלי: מקבוצה משוגעת וסכיזופרנית, הוא יצר קבוצה יציבה ושקולה עם המשכיות. הוא הביא את קראוץ' ודפו מפורטסמות, ושניהם סיפקו את התפוקה. מייקל דאוסון פרח, והפך לקפטן אהוב תחתיו. גארת' בייל הוא עוד צעיר שפרץ, ועשה זאת בתזמון מושלם, ולבסוף, לאחר שנים של נחיתות מול הגדולות, התרנגולים הגיעו למפגשי הצמרת מול ארסנל, צ'לסי וגם יונייטד בכדי לנצח, ולא פעם עשו זאת עם סטייל, נחישות ועקשנות. רדנאפ גם ניצח אותם, וגם הצטרף אליהם.

כמה סמלי שטוטנהאם גברה במאבק לליגת האלופות על מנצ'סטר סיטי והפרויקט המגלומני שלה. רדנאפ חידד אקסיומה עתיקת יומין בכדורגל: קבוצה שלמה מנצחת כוכבים בודדים. אצל טוטנהאם, כאמור, 19 תרנגולים שונים כבשו העונה, שיא פרמיירליג. בעיתונות האנגלית מדברים על רדנאפ כמחליף של קאפלו בנבחרת, ולא בכדי. השחקנים האנגלים מאוהבים בו, האמנים הבכירים מיודדים עמו, ולמעשה רוב הסגל האנגלי גדל תחת שרביטו – פרדיננד, למפארד, קאריק, גלן ג'ונסון, ג'ו קול, ובטוטנהאם אלו קינג, דאוסון, דפו ולנון. אנגליה איננה מעצמת מאמנים. בליגת האלופות, לדוגמה, אימנו ארבעה ישראלים לעומת שלושה אנגלים בלבד. אין ראוי מהארי רדנאפ להיות המנג'ר האנגלי הראשון לזכות בתואר מאמן העונה בפרמיירליג.

מי שעשה את ההתקדמות הגדולה השנה ונבחר בצדק לשחקן הצעיר של העונה הוא ג'יימס מילנר, שהפך את הפוטנציאל לעובדה מוגמרת. הוא התחיל כשחקן כנף בחממה של לידס, בנבחרת שיחק גם כמגן, כך שאין פלא שגם באסטון וילה הוא מזוהה עם הוורסטיליות שבו. את הסטארט אפ שלו מילנר חב למרטין אוניל. באחד ממהלכי הקיץ, רכש אוניל את דאונינג לכנף, והסיט את מילנר למרכז הקישור כמחליף לקפטן שעזב, גארת בארי. הנגזרת של המשוואה היא שאוניל יצר את הפרנקנשטיין שלו וקיבל סטטיסטיקה של 12 שערים ו-12 בישולים בכל המסגרות, אגרסיביות מפתיעה במרכז השדה, ומנהיגות דוגמת הגול מהנקודה הלבנה בדקה ה-90 מול ברמינגהאם. "מי צריך את בארי כשיש לך את מילנר?", סיכם במדויק חלוץ וילה ג'ון קארב.

בשורה התחתונה, אחרי שעבר 13 מאמנים, מילנר חייב את הקריירה הגדולה שמחכה לו למטמורפוזה שמרטין אוניל ביצע בו. אך גם בסיפור הזה פרנקנשטיין עתיד לזנוח את מי שברא אותו, קל וחומר במידה שקאפלו ישתמש בו. כחלק מהאבולוציה שלו כשחקן, מילנר ניצב בשלב המעבר לקבוצה גדולה. מנצ'סטר יונייטד פייבוריטית לצוד אותו. עם תכונותיו, היהלומן פרגוסון יכול לעצב את ג'יימס מילנר כפרנק למפארד הבא של אנגליה.

103 – שערים כבשה צ'לסי העונה. שיא פרמיירליג. מיומו הראשון חשקה נפשו של אברמוביץ' בכדורגל מהנה. דווקא קרלו אנצ'לוטי, שהעיד על עצמו "אני מאמן הגנתי", סיפק לו 103 סיבות לחייך.

32 – הפסדים לטופ-4. מאז קיבלה הפרמיירליג ארבעה כרטיסים לליגת האלופות ב-2001 לא הפסידו ארבע הראשונות 32 משחקים. המירוץ לטופ-4 באנגליה היה אחד הסיפורים הגדולים באירופה העונה, כאשר טוטנהאם, סיטי, וילה ואברטון מצמצמות פערים מהגדולות. זה כנראה האליבי שהפרמיירליג חזקה מכולן.

3/3 – במישור הישראלי יוסי בניון הפך לראשון שכבש שלושער בגביע האנגלי, בליגת האלופות, ומול ברנלי העונה גם בפרמיירליג. יוסי הפך לבורג מרכזי בליברפול, אך עם כל הכבוד לכוכב הישראלי (ויש הרבה), אם שחקן ברמתו מוביל קבוצה כמו ליברפול, אין פלא שהיא מסיימת במקום השביעי.