פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הכל בראש?

        היתרון המנטלי והפסיכולוגי בהחלט לצידם. האם זה יספיק ללייקרס לאליפות שניה ברציפות, בהתחשב בבעיות המקצועיות?

        בשמונה השנים האחרונות אף אלופה ב-NBA לא הצליחה להגן על התואר. קשה מאוד לנצח שמונה סדרות ברצף, ושנה אחרי שנה האלופות לומדות זאת על בשרן, כאשר בשנים האחרונות זוהי בעיקר המעמסה הפיזית שגדולה על הקבוצות שמנסות להשלים את חלום הריפיט הנכסף.

        לקראת הפלייאוף, נראה היה שגם האלופה הנוכחית מתקשה לעמוד בעומס. הלייקרס הגיעו לפוסט סיזן חבולים ובכושר גרוע. קובי בריאנט, אנדרו ביינום וכמעט כל הספסל לא הגיעו כשירים לחלוטין. זאת לא נראתה כמו הקבוצה שתשבור את נאחס הריפיט. גם המשחקים הראשונים בפלייאוף לא נתנו סיבה לחשוב אחרת, אבל בארבעת האחרונים כבר ניתן לזהות שיפור משמעותי. חלק מסימני השאלה מלפני חודש קיבלו תשובות ברורות, חלק יצטרכו לחכות לשלבים מאוחרים יותר. בינתיים, אלה התשובות הזמניות על הקושיות העיקריות:

        עד כמה קובי באמת כשיר?

        התחושה היא שככל שהפלייאוף מתקדם, המצב של הממבה טוב יותר. מדהים לראות שחקן שמשחק כל כך טוב עם אצבע חבושה ביד הקולעת, אם כי אין ספק שזה מפריע לו לזריקה. במשחקים הראשונים הקליעה של קובי הייתה אפקטיבית לפרקים של דקות בודדות ובשאר הזמן הוא התקשה לייצר נקודות. גם אחוזי העונשין שלו המשיכו להיות נמוכים מהרגיל. באחרונים, הזריקות נכנסות יותר בקלות.

        אבל האצבע היא לא הבעייה היחידה של בריאנט; גם הברך כואבת. אחד המאפיינים הבולטים של קובי בפלייאוף הזה עד כה הוא מיעוט הפעמים שהוא מגיע עד לטבעת. בריאנט נמנע ממגע שבעבר הוא היה יוצר ומקום זאת הוא מעדיף לחפש חורים שיאפשרו לו ליי-אפים קלים. זה עובד לא רע במשחקים האחרונים, אך חשוב לזכור שיוטה היא היריבה הנוחה ביותר עבורו: אין לה סטופר יעיל, אין לה הרתעה בצבע והשחקנים שלה נוטים לבצע עבירות שטותיות.

        בינתיים בריאנט נותן בדיוק מה שהלייקרס צריכים ממנו: מנהיגות, ניהול משחק מעולה, הגנה נהדרת והשתלטות על דקות מסוימות. כאשר הסדרה מול אוקלהומה סיטי הסתבכה, הוא הגיע מרוכז יותר והוביל איתו את שאר השחקנים. הצגה גדולה באמת עוד לא הייתה לו בפוסט סיזן הזה, לכן אנו מחכים לרגע בו תגיע יריבה שתכריח אותו להעלות רמה. האמת, יכול להיות שהוא לא יפגוש באחת כזאת עד לגמר.

        האם הגבוהים מסוגלים לקחת על עצמם יותר הפעם?

        כאן בולטת במיוחד בעיית היריבות הקלות מדי. לאוקלהומה סיטי ובטח ליוטה אין כלים לעצור את פאו גאסול, אנדרו ביינום ולמאר אודום, כלים שכן יהיו ליריבות אפשריות בהמשך. אני לא מצליח להתרשם מההצגות של גבוהי האלופה מול קרלוס בוזר וחציל אוקראיני (או מה שזה לא יהיה שג'רי סלואן מעלה שם בחמישייה). בשתי הסדרות השלושה לא הראו שהם יכולים להכריע משחק בעצמם. איכשהו, גם במשחקים בהם הם קולעים ב-80 אחוזים משותפים מהשדה ושולטים בריבאונד היריבה מצליחה להישאר קרובה.

        ואם קודם דיברנו בריאות, אז גם אודום וביינום סוחבים פציעות, כאשר זו של הסנטר לא נשמעת טוב במיוחד. מה יקרה כאשר הלייקרס תפגוש יריבים פיזיים וקשוחים? סיכוי סביר שהגבוהים ייעלמו. זה קרה בלא מעט דקות מול אוקלהומה סיטי, במשחקים מול קליבלנד בעונה הרגילה ובסדרה מול בוסטון לפני שנתיים. יכול להיות שכמו בעונה שעברה, האלופה לא תצטרך מהגבוהים יותר מאשר תפוקה של שחקני משנה מאוד יעילים. השאלה היא מה יקרה אם היא כן תזדקק ליותר.

        האם יש השנה בעיות כימיה ותפקוד ברגעים מכריעים?

        כאן התשובה ברורה - לא. גם אם לרגע נדמה היה שרון ארטסט לא מחובר מספיק או שיש כעסים בין שחקנים, ברגע שהלייקרס נדרשו להעלות רמה הם עשו זאת בלי בעיה. כמו בכל קבוצה של פיל ג'קסון, איכשהו ברגעי האמת כל הבעיות נשכחות וכולם מתפקדים בשיא היכולת. במשחקים החמישי והשישי מול אוקלהומה סיטי חזרנו לראות את הרול פליירס היעילים מפעם - פישר, וולטון, שאנון בראון וגם ארטסט, לפחות בדקות מסוימות.

        האם הספסל והקליעה מבחוץ הן נקודות תורפה מכריעות?

        הייתי עונה גם כאן בנחרצות, אלמלא היכולת של הזן מאסטר לבצע קסמים בשלבים מאוחרים בפלייאוף. נכון לעכשיו, מדובר בסימני שאלה מאוד משמעותיים. בשני המשחקים מול יוטה בעיית הספסל הייתה ברורה במיוחד, כאשר הג'אז חזרו למשחק בדקות של המחליפים בפתיחת הרבע הרביעי. שאנון בראון הוא שחקן שמיני נהדר שמתפקד בלית ברירה כמחליף ראשון לגארדים, וולטון רק חוזר מפציעה ופרט להם ולאודום אין על הספסל של הלייקרס כלום.

        לגבי הקליעה מבחוץ, מתישהו תגיע קבוצה שתכריח את ארטסט לנצח אותה בזריקות מרחוק. בינתיים הוא עומד על 7 מ-42 מחרידים מחוץ לקשת בפלייאוף. המזל היחיד של הלייקרס הוא שדרק פישר הנצחי שוב מתעורר בפוסט סיזן וקולע ב-44 אחוזים ל-3. אבל פרט אליו, אף אחד לא פוגע. אודום, פארמר, בראון ו-וולטון קלעו עד כה 17 מ-55 הזריקות שלהם מרחוק. ביחד זה מביא את הלייקרס ל-31.3 אחוזים מחוץ לקשת, ואין שום סיכוי שזה יספיק בהמשך.

        שורה תחתונה: האם הלייקרס בדרך לריפיט?

        לא כל כך מהר. שוב, צריך לקחת בעירבון מאוד מוגבל את הסדרה מול יוטה בגלל המאץ'-אפ הכל כך נוח. המאץ'-אפ הזה מצליח להסתיר את סימני השאלה הבריאותיים (בעיקר של קובי, למרות השיפור הניכר) והמקצועיים (הקליעה מבחוץ והספסל) שללא ספק יצוצו בהמשך. מבחינה מקצועית נטו, יש לפחות שתי קבוצות שנראות טוב באופן משמעותי מהלייקרס בפלייאוף הזה.

        היתרון הבולט של הלייקרס על רוב או כל היריבות נמצא באופי. יש להם מנטליות של אלופים, מנהיג שעבר כבר הכל בקריירה ומאמן שמתמחה בלהוציא מהשחקנים שלו עוד משהו ובלהפחיד את היריבות. פרט לסן אנטוניו ובוסטון, לכל היריבות האפשריות של הלייקרס בהמשך יהיו מחסומים פסיכולוגיים של קבוצות שמעולם לא זכו באליפות.

        לכן, יש חשיבות מיוחדת לכך ששתי הקבוצות שנראות עדיפות על הלייקרס כרגע (אורלנדו וקליבלנד, למי שעדיין תוהה) נמצאות במזרח וייפגשו עם האלופה רק בגמר (בלי לזלזל לרגע בפייט שפיניקס או סן אנטוניו יכולות לתת בגמר האיזורי). בשני המקרים מדובר בקבוצות שמונהגות ומאומנות ע"י אנשים שמעולם לא זכו באליפות. היתרון המקצועי יהיה שלהן (כמו גם יתרון הביתיות), אבל היתרון הפסיכולוגי יהיה בצד של הזן מאסטר והבלאק ממבה. ומה עם היתרון המקצועי? לפחות כרגע, הוא הולך עם המזרח. בעוד מספר שבועות נדע מה זה אומר.