במחצית המשחק מול מכבי פתח תקוה ראם נשכב על הכיסא. "אתה עייף?" שאלתי אותו ועוד לפני שהספיק לסיים להגיד את ה"לא", שקע בשינה כל כך עמוקה, שגם ארבעה מטחי חוסר כבוד ועוד שער אחד מצוין של בדש לא העירו אותו. עדיף ככה.
אני מנסה להיזכר בדברים שקרו לי בגיל ארבע וחצי ומגיע למסקנה שסביר להניח שהוא לא יזכור כלום מהעונה הזו. עדיף ככה.
מבחינת כדורגל, זו הייתה העונה הכי משמימה של הפועל באר שבע מאז שאני זוכר עצמי בוסרמיל, מהימים שבהם הוא היה האצטדיון העירוני ונחשב לאחד הטובים במדינה. פרה היסטוריה של ממש. במהלך השנים הללו היו לנו קבוצות פחות טובות, כאלו שהתבזו, אבל אסופה כל כך משעממת, סתמית ולא מרגשת אני מתקשה לזכור. ואני זוכר דברים כשזה קשור להפועל באר שבע.
וביחס הפוך לנעשה על המגרש, היה מרתק מחוצה לו. מרתק במובן רכבת הרים. עזורי, קהל, הורדה לכאורה מהכביש לשוליים, התפטרות, הודעת עזיבה דרמטית של ברקת והפוגרום התקשורתי המתמשך כנגד האוהדים שלנו עוד הרבה לפני האירוע עם עזורי, בטח שאחריו. זה היה פוגרום שאוורר החוצה תחושות התנשאות שהתחבאו עד אז תחת מעטה הפוליטיקלי קורקט. וכמובן, היה גם המפגן המרהיב של האוהדים שלנו בבלומפילד, שהוכיח שמדובר בקבוצה עם בסיס אוהדים עצום ונהדר, כזה שצריכים להעריך על קנאותו למרות 30 שנה עם תואר גביע אחד, שבלעדיו הייתה הגדלת הליגה מנפקת עוד קבוצה עם יותר שחקנים מאוהדים.
באר שבע והקהל שלה, זה שמנפק מספרים של קבוצת צמרת למרות שיותר משלושה עשורים לא ראה מאבק על אליפות, הם דוגמה מופלאה לפוטנציאל הספורט הלא ממומש בדרום, פוטנציאל שיכול וצריך לנפק לפחות שלוש קבוצות בליגה הראשונה בכדורגל ובכדורסל ועוד שתיים או שלוש בליגה השנייה. אין שום סיבה שדימונה ונתיבות לא יצליחו לעשות את מה שמצליח בערי שינה ובקבוצות נטולות קהל ופוטנציאל כמו רמת השרון ורעננה.
פוטנציאל יש, אבל איפה אתם?
רק לפני שלוש שנים עמדה הפועל באר שבע מרחק דקה וחצי מעליה לליגת העל בכדורסל, אבל הפסידה במשחק החמישי להפועל חולון. כשזה קרה, הקהל שלה הדהים את עולם הכדורסל בכמויות ועידוד. כמו הרבה דברים אצלנו, גם פה ההתפרקות הגיעה באופן מיידי. השבוע סיימה קבוצת הכדורסל שמנוהלת על ידי האוהדים את הליגה במקום השני. כמו אז, היא מחכה להחלטה על השולחן הירוק.
הבלונים הפיננסיים והקפיטליזם החזירי פגעו קשות בפריפריה, ולא רק בספורט. מדיניות הכלכלה החופשית, כמו גם מדיניותה הכלכלית של מדינת ישראל על ממשלותיה, הפכו את דרום הארץ לחצר אחורית, את החינוך בו למושקע פחות ואת אפשרויות התעסוקה של מי שגר שם למוגבלות. כל מי שמעוניין להתקדם מחפש את עתידו במרכז החזק, על שלל אזורי ההיי-טק שלו ורמת החיים הגבוהה יותר, כביכול. הספורט הוא רק בבואה.
וכשיש כסף גדול בספורט ובאין טייקונים בדרום, מי שאמורות להחזיק את הקבוצות הן הרשויות המקומיות, ולהן יש דברים אחרים ודחופים יותר על הראש. התוצאה היא שבעשור האחרון הפועל ירוחם פורקה, ודימונה מתפרקת ומוקמת בשמות שונים ומתקשה לחזור לימים בהם הייתה דיירת של קבע בליגה השלישית, כולל ביקור קצר בליגה השנייה. נתיבות פספסה בשנה שעברה את הרכבת לליגת הלאומית ברגע האחרון. במקרה שלה, חקירות המשטרה מעלות חשד שמדובר גם כן כתוצאה מכוחות השוק, במקרה הזה האפור. מכבי באר שבע שעלתה במקומה מתקשה לשרוד בלאומית, בעיקר עקב סיבות כלכליות וניהוליות.
הרבה דברים נאמרו על הגדלת הליגה רק דבר אחד נשכח, והוא שלאורך זמן יש לקוות שתתרחש אבולוציה ספורטיבית שתשים מועדונים בעלי פוטנציאל כמו אשקלון ואום אל פאחם בליגת העל וכמו נתיבות בלאומית. אולי אז יגלו כוחות השוק את הפוטנציאל האדיר שיש בפריפריה בכלל ובדרום הארץ בפרט. נכון לעכשיו, לטעון לרנסנס של הספורט בדרום יהיה מוגזם. כמו בחיים שמחוץ לאצטדיון, מדובר עדיין בפוטנציאל מבוזבז.