לא רק ראן אנד גאן

1. אחד הקוראים היותר נאמנים של הבלוג הסב את תשומת לבי שכל קבוצה שניצחה את המשחק השני בסיבוב הראשון, ניצחה את הסדרה כולה. לא סימן מעודד עבור קליבלנד, ועובדה שהופכת את המשחק השני בפיניקס לקריטי עבור הקבוצה המקומית.

2. כתבתי פעם שמייק ד'אנטוני והשיטה שלו הם בלוף אחד גדול. בלוף נעים לעין, טריק קוסמים. השיטה עיוותה ממוצעים של שחקנים מסויימים בתוך ומחוץ לשיטה (קוונטין ריצ'רדסון הוא דוגמא טובה לכך). אלווין ג'נטרי לא החליף את השיטה: ההיפך, הוא החזיר אותה אחרי נסיון כושל ומוזר להפוך את הסאנס לקבוצה הגנתית. זאת אומרת שכל מאמן שמאמין בשיטה (זריקה אחרי פחות משבע שניות בהתקפה) יכול להצליח בה. אבל כדי ליישם את השיטה קבוצה צריכה בעמדת הרכז את סטיב נאש. אי אפשר לשחק את השיטה הזו עם כריס דוהון, את זה ד'אנטוני ומיליוני ניו יורקים למדו על בשרם השנה.

3. ובכל זאת, קצת קרדיט צריך להינתן לאלווין ג'נטרי בשני תחומים. ההגנה של פיניקס השתפרה מאוד אחרי האולסטאר, ובסיבוב הראשון היא אפשרה לפורטלנד לעבור את קו מאה הנקודות רק פעם אחת (הבלייזרס קלעו בסדרה 93 נקודות בממוצע למשחק ב-41 אחוזי הצלחה מהשדה). גם לאפשר לסן אנטוניו 102 נקודות זו הגנה לא רעה, בסטנדרטים של הסאנס. זה אחד. אלא שהקרדיט העיקרי לג'נטרי מגיע דווקא ברמת הקשיחות. פיניקס עמדה מול משחק טוב מאוד של שלושת הגדולים של הספרס ובכל זאת ניצחה - דרך עליונות במאבק הריבאונדים, דרך יותר נקודות בצבע ובעיקר, דרך בלימת דאנקן והחברים בכל פעם שסן אנטוניו ייצרה ריצה. ההגנה של פיניקס היא לא הגנה של אינדיבידואלים, אלא הגנה קבוצתית, הגנה של שחקנים ותיקים שהחליטו שהם משחקים הגנה.

4. עוד חזרה לנקודה שכבר נגעתי בה: שלושת הגדולים של פיניקס וסן אנטוניו הגיעו למשחק. ההבדל בין הקבוצות שוב הגיע מהספסל (פארקר נספר כאן כשחקן חמישיה, והוא אכן פתח בחצי השני).

5. גם ההבדל בין בוסטון לקליבלנד בא מהתפוקה המפתיעה של ראשיד וואלאס. מצד שני, זה יהיה פשע ספורט לא להזכיר את רייג'ון רונדו ששבר את שיא המועדון לאסיסטים בפלייאוף. ולא מדובר פה בשיא המועדון של ממפיס. לא, השיא של בוסטון סלטיקס - מועדון עם טריליון ההופעות בפלייאוף ה-NBA.

6. שלושים ושלוש נקודות ועשרה אסיסטים. ניסיתי להכניס את סטיב נאש לרשימת חמשת הרכזים הטובים בכל הזמנים שלי. נאש עדיין מתדפק.