כדי להבין את הסיבה למהפך ברבע הרביעי שהוביל לנצחון של קליבלנד על בוסטון במפגש הראשון, יש לתת מבט חטוף בטבלת הסטטיסטיקה של המשחק. שתי קטגוריות עיקריות שקשורות אחת לשניה וודאי יצוצו לנגד עיניכם: מספר הדקות ונקודות מהספסל.
הספסל של קליבלנד ניצח את זה של הסלטיקס 12:26. אמת, מדובר בהפרש מכריע, אם כי מכריעה עוד יותר היא העובדה שהתפוקה של הספסל בקליבלנד נתנה לשחקני החמישיה מספיק חמצן ברבע האחרון כדי לנצח את המשחק. רק לברון ג'יימס ומו וויליאמס שיחקו יותר מ-40 דקות, אנטואן ג'יימסון שיחק 37 בעוד כל השאר שיחקו פחות מ-27 דקות.
בבוסטון שיחקו שני שחקנים יותר מארבעים דקות ושני שחקני חמישיה אחרים שיחקו 39 דקות כל אחד. זו היתה התהייה הגדולה ביותר לגבי בוסטון בפלייאוף הזה כמה הברכיים, הגב והסרעפת שלהם תסחוב אותם. או במילים אחרות: כמה יצליחו כוכבי המשנה לעזור לרייג'ון רונדו (אגב, החולשה של הספסל בבוסטון מדגישה מחדש את העונה המזעזעת של ראשיד וואלאס. מכל הקיץ הרועש - קרטר, שאקיל, וואלאס, ארטסט - לא נותר דבר. ההעברה המשמעותית באמת של הקיץ היתה ההעברה של ג'מאל קרופורד לאטלנטה).
אל תפספס
שיטת הקיזוז
הנתון הבולט ביותר מהסיבוב הראשון שהסתיים הלילה במשחק השביעי בין אטלנטה למילווקי הוא שהכוכבים באו לעבוד: קובי בריאנט נתן סדרה גדולה לבן אדם שבנסיבות אחרות היה יכול לקבל אישור חניה לנכה, לברון היה מצוין, וכך גם דאנקן, ג'ינובלי, נאש, סטודמאייר, ג'ו ג'ונסון וברנדון ג'נינגס. דרון וויליאמס הוא שחקן הסיבוב, נוביצקי שם על הלוח מספרים נהדרים, וברנדון רוי הראה מאיזה חומר עשויים כוכבים גם מחוץ לטבלאות הסטטיסטיקה.
זאת אומרת שהכוכבים, בסופו של דבר, מבטלים אחד את השני; דרון וויליאמס נתן סדרת מופת, אבל מבחינה מספרית הוא לא מחק את כרמלו אנתוני. גם נוביצקי ודאנקן ביטלו אחד את השני. ההכרעות האמיתיות של הסדרות בסיבוב הראשון התרחשו מאחורי זוהר הכוכבים, לפעמים אפילו בעימותים של השחקן השמיני. פיניקס היא דוגמא טובה: סטיב נאש מעיין הנעורים הרשמי של הליגה - נתן את מה שהוא תמיד נותן, וכך גם אמארה. אבל פיניקס עברה את פורטלנד בגלל שלבלייזרס לא היו תשובות לג'ייסון ריצ'רדסון במשחק אחד או לצ'אנינג פריי, ג'ארד דאדלי וליאנדרו ברבוסה במשחקים אחרים. את דנבר ניצחו ההתפרצויות של קרלוס בוזר ושלושת המ"מים - מיילס, מתיוס ומילסאפ.
אוהב להיות בבית
הנתון הדומיננטי הנוסף שאפשר לקחת מהסיבוב הראשון הוא חשיבות האולם הביתי. 45 משחקים שוחקו בסיבוב הראשון, וב-34 מהם ניצחה הקבוצה הביתית (75 אחוז). החשיבות של המשחקים הביתיים מודגשת דווקא בסדרות שבהן הקבוצה שאיבדה את יתרון הביתיות לא הצליחה להחזיר אותו אליה. ליוטה וסן אנטוניו, למשל, הספיק ניצחון חוץ אחד כדי לנצח את הסדרות שלהן נגד דנבר ודאלאס בהתאמה.
הדומיננטיות של הקבוצות הביתיות קשורה קשר הדוק לסיבה המכרעת הראשונה שמניתי כאן לתוצאות הסיבוב הראשון. לכרמלו אנתוני או דירק נוביצקי לא ממש משנה אם המשחק מתקיים בדנבר או דאלאס, או דטרויט או כוכב צדק; הפרמטרים של משחק בעיר זרה, מול קהל עוין בתנאים שהם לא מורגלים אליהם בחיי היום יום, משפיעים הרבה יותר על הצוות המסייע. המספרים של שחקני הסיוע בפלייאוף הנוכחי מכפילים את עצמם במשחקי הבית בהשוואה לתפוקה שלהם במשחקי חוץ.
ובגלל שני הפרמטרים הללו, המועמדת העיקרית שלי לאליפות היתה ונשארה אורלנדו. המג'יק ניצחו באחד המגרשים הביתיים בליגה, בלי תפוקה מהכוכב הכי גדול שלהם ועם תפוקה חלקית בלבד מהעברת הקיץ המשמעותית שלהם (וינס). זה קרה בגלל שאורלנדו היא אחת מקבוצות החוץ הכי טובות בליגה, אבל בעיקר בגלל שיש לה בערך עשרים שחקנים שיכולים להיות השחקן השמיני הכי טוב בפלנטה.
דירק נוביצקי, כינור שני מימין
ומווינרים ללוזרים. יש לוזריות שהולכות הביתה בתחושה טובה. אוקלהומה סיטי, עם שני שחקנים בלבד בעלי וותק של יותר משבע שנים בליגה (שניהם שוליים), יכולה להרגיש שבעוד שנתיים-שלוש האליפות תעבור דרכה; שיקגו יכולה להיות חצי מרוצה גם כן היא הגיעה לפלייאוף, רשמה הופעה מכובדת ושכנעה סופית את דווין וויד שיש לה יופי של בסיס; גם שארלוט; מיאמי לפחות יודעת שהיא לפני התפרקות כללית, וגם זה משהו; פורטלנד יכולה תמיד להיתלות ב"אם" ולקוות לשנה בריאה יותר; אפילו דנבר יכולה לשקר לעצמה ולתלות את ההפסד בבריאות של ג'ורג' קארל.
זה הופך את דאלאס לקבוצה היחידה, בינתיים, שצריכה ללכת הביתה ולשאול את עצמה שאלות נוקבות. המאבס סיימו עונה רגילה מצוינת והצליחו להתרומם עד המקום השני במערב. אבל לדאלאס תמיד יש עונות רגילות מצוינות (50 נצחונות וצפונה בעשור האחרון). דיברו שם השנה על באטלר ומריון ואיך הקומבינציה הזו תעצור את קובי בריאנט. ואז הסתבר שהקומבינציה הזו לא מספיק טובה כדי להאט את מאנו ג'ינובילי.
ויש את המועמד הנצחי לשחקן השישי של העונה (טרי), ומאמן שהוכיח את עצמו (קרלייל), ורכז היכל תהילה שהזכיר את ימי נעוריו (קיד) וסנטר שהובא באמצע העונה והיה אמור להקשיח את האמצע (הייווד), ועל הדרך עוד הצליחו לגלות שם תגלית או שתיים (בראה ובובואה). כל זה הספיק לשישה משחקים מול סן אנטוניו, שקרטעה לאורך כל העונה הרגילה.
כשמארק קיובן יתחיל לשבת בימים הקרובים כדי לתכנן את העתיד של דאלאס הוא צריך לחפש אחר המכנה המשותף לעונות הרגילות הנפלאות וההתמוטטויות, בשלבים כאלו או אחרים, בפלייאוף. דירק נוביצקי הוא שחקן נפלא, היורש הכי קרוב ללארי בירד, השחקן האירופאי הטוב ביותר לפסוע אי פעם על פרקטי ה-NBA. אבל נוביצקי, למרות הכל, הוא המכנה המשותף; הוא פשוט לא המנהיג שסוחב אחריו קבוצה. אין תמונה מדוייקת יותר לקריירה המפוארת של נוביצקי בדאלאס מאשר הזכייה שלו בתואר השחקן ה-MVP באותה שנה שבה דאלאס הודחה בסיבוב הראשון על ידי גולדן סטייט באחת מהפתעות הפלייאוף הגדולות של כל הזמנים.
כשקיובן יישב על הדפים ומצגות המחשב הוא יצטרך להגיע למסקנה ברורה וכואבת (זוכרים את הדמעות שלו אחרי שנוביצקי זכה בתואר ה-MVP ההוא?). נוביצקי הוא לא השחקן שיוביל את דאלאס, או כל קבוצה אחרת, לאליפות. הוא יכול לעשות את זה ככינור שני. קיובן הוא איש של סיפוקים מיידים. הוא יעבוד קשה הקיץ כדי שדאלאס תהיה שוב מועמדת. כריס בוש או ג'ו ג'ונסון לא יהיו חיזוק מספק - שניהם עשויים מזן נוביצקי. צריך, אם כך, לכוון גבוה יותר, וקיובן מסוגל גם לזה.