וזה רק השטר הראשון

החוזה שקיבל השבוע ריאן הווארד מלמד על הכוונות של פילדלפיה, וחשוב מכך - על התלהטות שוק שחקני הבסיס הראשון

ליאון פרנק
01/05/2010

החלטות הרות גורל נמדדות לרוב רק בראי ההיסטוריה, כשחלפו ימים רבים, כאשר ניתן בפיכחות לנתח ולהבין מה היו מהלכי השוני האמיתיים שהביאו עמם את ההשלכות המהותיות ביותר. רק אז אנו מגלים את היכולת להבחין מה הביא לשינוי סדרי עולם. הסיבה לכך ברורה: תופעות הלוואי טרם קרו ורוחות ההשפעה טרם הגיעו ליעדן. אך מדי כל כמה זמן אנו מגלים כמה סימפטומים שנותנים לנו רמז על כמות המבנים, העצים והרכבים שעומדים להתעופף באוויר.

לא הייתי שם כדי לראות בעצמי, אך אני בטוח כי ביום שני ניתן היה לגלות על פניו של ריאן הווארד חיוך ג'וקר, כזה שנמתח מאוזן לאוזן. ולמה להאשים אותו? הבחור האריך זה עתה את חוזהו והעמיד אותו על סכום לא נורמלי של 125 מיליון דולרים לחמש שנים. אך העניין בחוזהו של הווארד אינו רק בגובה שכרו של הסלאגר פר עונה, אלא באפקט שכבר עתה מתחיל לחלוש אל עבר כלל הענף. החוזה היקר ביותר בהיסטוריית הבייסבול ניתן לאחד, אלכס רודריגז. 275 מיליון לעשר שנים הציבו אותו אי שם על פסגת אולימפוס, בודד והרחק מכל השאר. הצעד הזה של הפיליז בהחתמת הווארד קירב את הפיכת פנטזיית שאר השחקנים לחבור לאיי-רוד למציאות ברת מימוש.

במבט לאחור, ניתן להבחין כי כמעט מיומו הראשון כשחקן מקצוען, הווארד דאג לעתידו הכלכלי מול מועדון שידוע בכך שאינו משלם סכומי עתק. השיא כמובן היה בניצחון שלו בבוררות מול הפיליז לפני שנתיים, שם זכה בתיק ובפיצוי גבוה של 10 מיליון ירוקים. לא צריך להיות מנתח מוח כדי להבין שהפיליז קבוצה מוכשרת באופן גבוה בהרבה מהממוצע – מזה מספר עונות שהם מיישמים הלכה למעשה את יכולתם הפוטנציאלית להפוך לשושלת. אך הבעיות של הפיליז הסתכמו במשוואה מאוד פשוטה: הם מועדון שבמונחים כלכליים אינו ניצב באותו דרג של היאנקיז, המטס והרד סוקס - המועדונים היחידים שמוכנים לשלם סכומי עתק עבור השחקנים שלהם, וכמעט כל שחקן איכותי עומד בתור לדפוק על הדלת בכדי לדרוש ולקבל את הדינרוס. ביום שני המסר הועבר באופן נהיר.

ההחתמה של הווארד הציבה את פילי בליגת העל, זו שבה מוציאים את פנקס הצ'קים. הווארד כבר היה תחת חוזה שהקנה לו 39 מיליון ירוקים לשתי העונות הבאות, ובכל זאת הנהלת הקבוצה החליטה להעניק לו את משאת נפשו בהבטחת עתידו הכלכלי לאלתר. הפיליז יכלו כמובן לתת להווארד את האופציה לחוות את השוק החופשי בחורף 2013 ולהחליפו בשחקן אחר – נניח, פרינס פילדר – אך שם הם לא ראו את המקום שבו הם רוצים להיות כמועדון. עם הימצאותם של אטלי והלאדיי בספרים הפיננסיים בעונות הקרובות, בפילי החליטו שאלה יהיו עמודי התווך של הקבוצה, והיה להם חשוב לסגור את הפינה ולשייך אליה את הווארד.

"הווארד שווה 25 מיליון? פוחולס שווה 50"

אולם, זו אינה ההשלכה היחידה. מעבר לפינה, כבר בקיץ הקרוב, מחכה כוכב האאוטפילד ג'ייסון וורת' לשטרות משלו, ובהמשך נעמדים בתור ג'ימי רולינס, קול המלס, בראד לידג', ראול איבנייז ושיין ויקטורינו. לפיליז מצפה תקופה לא פשוטה, בה יתנו את הדעת על עתיד השחקנים הללו, היות שכאמור המסר הועבר באופן הברור ביותר – הם מוכנים לפתוח את הכיס.

לכל זאת מצטרף לחגיגה אנסמבל הכוכבים שיהיו חופשיים כדרור בחורף 2011 – פרינס פילדר, אדריאן גונזאלס, לאנס ברקמן, ומכונה בשם אלברט פוחולס, כולם שחקני בסיס ראשון. גם שם לא הייתי זבוב על הקיר, אך אני מוכן להתערב כי גם הם חייכו לפרסום דבר החתימה של הווארד – הרי זה מבטיח להם משכורת שנתית יותר גבוהה. כל אחד מהם סופרסטאר, כל אחד מהם (מלבד ברקמן) צעיר עם לפחות שנתיים עד ארבע בשיאם, וכל אחד צמא גם, כאמור, לחוות את טעם הקוויאר והבנטלים של מס' 13 בפסים. כלומר, כמויות הקוויאר והבנטלים של איי-רוד. אם לא די בכך, השבוע הצהיר מאמן אטלנטה בובי קוקס כי אם הווארד שווה 25 מיליון לשנה, פוחולס שווה 50. באבחה אחת נשבעו שם בסט. לואיס להתנקש בו ביום מן הימים.

ההשלכות ברורות. כוכבי הבסיס הראשון הבאים הולכים לשחות באוקיינוס של כסף, גדול מזה שציפו עד השבוע שעבר. פילי תשאיר את פנקס הצ'קים על השולחן ולא במגירה במטרה ולהבטיח שושלת ראשונה ב-NL מאז אטלנטה, ויהיו יותר ויותר שחקנים בסקאלה הפיננסית של מארק טשיירה מאשר של ניק סווישר. וכן – פוחולס יפתח לו מצנח זהב של 30 עד 40 מיליון לעונה.

העיקר שהאמריקאים יודעים לשלם למורים שלהם על חינוך ילדיהם. כי אם למדוד לפי רשרושי הזוזים, הם לא נמצאים בבתי הספר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully